אחת הסוגיות שאני לא מצליח להבין נעוצה במפגשים אקראיים עם אנשים מהרחוב, בלי תיוגים ובלי מסגורים. המסר שעולה מהשיחות הללו, הוא שהמפגינים באשר הם, מזיקים למדינת ישראל ומחלישים אותה ולא מאפשרים לצבא לנצח את החמאס. הנטייה הטבעית, כמקובל במקומותינו היא לומר "אהה הם מצטטים את מה שהם שומעים ורואים". כאיש תקשורת אני לא יכול לסתור את האמירה הזאת. אכן במבט אל התקשורת המשודרת, בעיקר בטלוויזיה, אפשר לזהות קו בולט אותו מוביל ערוץ 14 וקו מנוגד, במידה כזו או אחרת, בערוצים 12, 13 וכאן 11.
ערוץ 14, הצעיר מבין הערוצים, מצא את מקומו עד מהרה כמייצג את התפישה הדתית אורתודוקסית, את ישראל הנלחמת על חייה וככלי תקשורת בולט שהעיתונאים שפועלים מטעמו מוקיעים מבוקר עד ערב את כל מי שלא מאמין בדרך הזאת. להגנתם, הם טוענים שהם פועלים בדיוק כפי שעשו להם במשך שנים, לדתיים, למסורתיים ולחרדים. אגב טענה שיש לה בסיס אבל לא מהסיבות שהם מציינים, שכן בשנים האחרונות יש בכל הערוצים בלי יוצא מהכלל, ייצוג לכולם, ובמשך השנים רבים מהם התברגו בתקשורת המיינסטרים. זו הצלחה בולטת כשבמקביל הוקם ערוץ טלוויזיה שמצליח לכבוש צופים מעבר למצופה.
אני לא נכנס כרגע לז'אנר העיתונות שמייצג ערוץ 14, אומר רק שהוא מזכיר במעט את העיתונות המפלגתית עם קום המדינה. זהו נושא הראוי לכתיבה מעמיקה ונפרדת. מה שלא שנוי במחלוקת זו העובדה שערוץ 14 הצליח ומצליח לנחות בלבבות של רבים ולשכנע אותם ש"בעצם המלחמה נכפתה עלינו, בגלל החמאס שרוצה לסלק אותנו ובגלל הצבא שלא התריע ולא הגן עלינו. אבל כעת הצבא התעשת והוא כובש את עזה וזה מה שיחזיר גם את החטופים". זה ציטוט של משפט שאני שומע ברחוב פעם אחר פעם. אתמול גם שמעתי אישה שאומרת: "אני לא מבינה איך אנשים אומרים שהממשלה לא רוצה לשחרר את החטופים, הממשלה עושה הכל כדי לשחרר אותם".
התמונה המעניינת היא שהסקרים מראים לנו שלממשלה אין תמיכה ציבורית, אבל אלו סקרים ואנחנו יודעים מה הם שווים כשנכנסים לקלפי, לכן אני מעדיף, במקביל, להקשיב לקולות שעולים מהשטח. נראה שהתקשורת הימנית דבקה במשימתה, שמירה על הקיים כדי לא לאבד מכוחה. הסקרים הללו מעידים על רחשי עומק, על טלטלה שעוברת אצל רבים שרוצים מדינה יהודית חזקה, מהים ועד הירדן. אחרי הטבח באוקטובר נושא הפלשתינים והמדינה הפלשתינית לא "עובר להם בגרון" ביתר שאת.
לחיות בשקט
הם לא רואים בפתרון הזה פתרון מציאותי ולכן הם חוששים ממתן עצמאות לפלשתינים. כששואלים אותם כיצד נחיה כעם ששולט בעם אחר, התשובות לא ברורות ולעיתים אף לא קיימות, בדיוק כפי שממשלת ימין על מלא לא יודעת לתת תשובות. כמובן שלאנשי הציונות הדתית יש תשובות ומבחינתם אין בעיה להכריז על מדינה יהודית מהים ועד הירדן. פתרון שאני אישית קורא לו אנטי ציוני, מאחר שהוא יהפוך אותנו למדינה דו-לאומית ויחסל את דמותה של ישראל כבית לעם שנרדף וכעת רוצה לחיות בשקט ולא להפוך לרודף. אך דעתי בעניין זה לא חשובה, שכן אנחנו רוצים להבין את המציאות.
אנחנו חיים עם המשפט לעולם נחיה על החרב, משפט שלצערי גם רבים מאלה שלא מאמינים בממשלה הנוכחית מאמינים בו. אחרי השבעה באוקטובר היו אנשי שמאל שאמרו שהחמאס רצח גם את הסיכוי לשלום. כן, זה טבעו של ארגון רוצחים ואנסים חסר מוסר בסיסי שרוצה לשלוט בהבנה שהמטרה מקדשת את האמצעים וזו המטרה והדרך היחידה לסלק את היהודים.
התמונה הזאת מחזקת את התפישות הקיצוניות גם אצלנו היהודים שלא מרגישים כיצד השיח שלנו הפך להיות לא מוסרי. כך למשל, האם מישהו בחן את המשפט "קודם ננצח את החמאס ואחרך כך נשחרר את החטופים"? משפט שסותר את ערך פדיון השבויים אבל מעיד שכעת אנחנו היהודים מאמינים רק בחרב. אמונה בעייתית לכל מי שמכיר מהלכים בין מדינות בכלל ומאבקים בטרור בפרט.
אנחנו כועסים על מדינות העולם שמגיבות למראות ולחדשות מעזה. כעס ותגובה כעוסה שהתרגלנו אליה - "הם אנטישמים". מקובל לומר בעולם הניהול שכעס הוא לא תוכנית עבודה. צריך לתרגם אותו לפתרונות רציונליים. הכעס לא צריך להוביל אותנו, אלא צו המוסר, והה בנה שכעת, למרות האיחור הרב, צריך לעשות עסקה מהירה. כן, להתגמש ולשחרר גם את כל האסירים הביטחוניים תמורת אזרחיות ואזרחי ישראל השבויים. אין לי בעיה גם לסגת מעזה, אין לנו מה לחפש שם בכלל גם לאור העובדה שמרבית המנהרות נותרו כשהיו. נסיגה כזאת לא תמנע מצה"ל לפעול בהתאם כדי לשמור על ביטחוננו. שחרור בני ובנות הערובה נחשב בעיני חובה וניצחון מוסרי.
ובכל זאת נשאלת שאלה טבעית, האם זה לא מה שיחזק את החמאס? נדמה לי שהפעם מדינות ערב כמו מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות מבינות שלחמאס אין מקום בפתרון הקבע. החמאס מסכן את כולם בלי יוצא מהכלל ולכן יש צורך לשתף פעולה עם מדינות האזור ולחשוב בצורה אסטרטגית. אם לא נלמד לחזק את אלה שכרתו איתנו בריתות שלום, הם ינטשו את התהליך ואנחנו נהיה מבודדים לחלוטין בלי מדינות ידידות באזור ומחוץ לאזור. חומר למחשבה לכל אותם אזרחיות ואזרחים שהייתי רוצה לשבת איתם על כוס קפה ולהסביר למה צריך לחפש הסדר שלום כאן ועכשיו, גם אם זה יקח זמן.