מעשה ניסים, או הסתר פנים? יש הרואים את אירועי טבח שבת שמחת תורה כשרשרת ניסים פלאית, ישועות וניסי ניסים, כגילוי האלוקות שהצילה אותנו מריבוי חזיתות ומאסון נורא יותר. יש הרואים את אירועי טבח שבת שמחת תורה כהסתר פנים, כהוכחה להיעדרות ישות אלוקית בחיי העם, נס לא קרה במסיבת ה"נובה", בשדרות ובבארי. נס לא קרה למאות החטופים, הנרצחים, הנטבחים, הנשחטים, הנאנסים.
זכותם של אלה וגם אלה להאמין או לכפור, לבחור להאמין בניסים או לזעוק על התוצאה, ברם, נדמה כי אין חולק על הנס הגדול והמוסכם כמעט על כולם, הנס של אזרחי מדינת ישראל, של עם ישראל, בארץ ועולם, לשוב לכור מחצבתם, להתבונן פנימה ולפגוש את עצמם, את זהותם, את שורשיהם, את היהודי שבהם, שלהם.
היום ברור לכולם, מה שהיה ברור רק לחלקים מסוימים בחברה הישראלית, והוא כי אנשי התועבה, הטרוריסטים של חמאס-דאעש, טבחו, אנסו, ערפו, שחטו, שרפו, חטפו, בזזו, חיללו את כבוד האדם במעשה הנבלה שלהם בבארי ובניר עוז באופקים ובשדרות, בכפר עזה ובנירים, רק כי מדובר ביהודים, הגיעו לרצוח יהודים, שוחרי שלום ואוהבי אדם, דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים, חיילות וחיילים, עולים חדשים וותיקים, אתאיסטים ומאמינים, ובמרחץ הדמים נגד היהודים טבחו גם בעובדים זרים ובערבים.
במלחמה הזו נפגש העם מחדש עם אמונתו, עם אלוקיו, עם שורשיו, עם ההיסטוריה עתיקת היומין, עם מימיו הצלולים של המעיין ממנו שאבו אבותינו ואימהותינו, עם היותו יהודי.
יהודי, מילה שנדחקה לשוליים על-ידי חלק מהעם, מילה שהוכחשה, מילה שהייתה אבן ריחיים על צווארם, מילה שהייתה כל מה שלא רצו להיות, מילה שהייתה מוקצה מחמת מיאוס בקרב חלקים מהחברה הישראלית אשר סיפרו לעצמם כי הם אנשי העולם הגדול, אזרחי העולם, במקרה הטוב ישראלים, יהודים? ממש לא. מסע ההכחשה הנוראי של סרבני הזהות היהודית, התנפץ לרסיסים בטבח שבת שמחת תורה, בעקבות הטבח שבה המילה "יהודי" למקומה הראוי, העם גילה את יהדותו במלא העוצמה, במלא תפארתה, התחבר מחדש לזהותו.
הרוח היהודית ניעורה במלא עוזה, קריאת הקרב הייתה תפילת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בפקודות היום של המפקדים, גם הבכירים שבהם, שולבו פסוקים של רוח וגבורה יהודית, חטיבות של לוחמים התחבקו עם הזהות היהודית, עטפו עצמם בזהות יהודית, נשמו זהות יהודית, רקדו זהות יהודית, גיבורי האומה הובילו את מצעד השיבה לזהות היהודית בסערת הקרב. בצוואותיהם, בחייהם ובמותם.
"היהודי" שבא מן המתים, השפיע מאוד גם על חלק מהיהודים במדינות העולם, בהם גם כאלה שהתכחשו לו כחלק מהאמונה כי התערותם בחברה והתנערותם מיהדותם, יקנו להם ביטחון. השפיע גם על כאלה שהיו יהודים לשליש ולרביע ואף מי שהתבוללו. היהודי חזר הביתה, יהודי זה כבוד, יהודי זה זהות, יהודי זה שורשים.
למלחמה המתנהלת גם בשעות אלה, ואשר טרם הוכרעה עד תום, יש מחירים כואבים, נוראיים, איומים, ישנם חללים גיבורים ופצועים רבים, ישנם 134 ילדים, נשים וגברים, חיילות וחיילים חטופים במנהרות אנשי התועבה אשר טרם הושבו לביתם. המלחמה החשובה, מלחמת הקוממיות אשר טרם תמה, הפיחה ביהודי רוח חדשה-ישנה, רוח היהודי הנצחי, רוח היהודי השב למולדתו, השב אל עצמו.
המשורר יורם טהר לב היטיב לתאר את היהודי בשיר, "להיות יהודי".
להתחיל מארם נהריים
לעבור בכבשן האש
ולצאת למסע הנצח
עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד,
כמו לגדוע תקווה אחרונה
ולשלוח אליו מאכלת
שנה אחרי שנה.
ולשמוע מגבוה
את הקול ההולך:
לך לך, לך!
לך לך, לך!
אתה האחר,
אתה היחידי
לך לך!
"לך לך" פירושו להיות יהודי.
לרדת מפה למצרים
ולצאת ממצרים לפה
בלי לדעת אם בירושלים
יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך
ושר בחצרות ספרד
אך תמיד להרגיש מאכלת
מונחת עלי צווארך.
ולשמוע מגבוה...
תמיד לחכות שיגיע
הקול שיקרא גם לך
לדעת כי בית אביך
לעד לא יהיה ביתך.
ולנוע מארץ לארץ
אך לשאת כחותם ושבועה
את זכר אותה הארץ
אשר עמודיה שבעה.