עת מלחמה, אויבינו מדמים לראות בתוכנו סדקים של חולשה; הם טועים. הביטו אל רפיח וג'בליה: רוב האוכלוסייה פונה בשלום, וכעת אנו כותשים את האויב והורסים את מבצר הטרור העצום שבנה מעל ומתחת לפני האדמה. עת מלחמה, ושונאינו בעולם מתלהטים, האנטישמיות העתיקה מגיחה מחוריה ומנסה להפיל חללים; התוצאה תהיה התרוקנות העולם מיהודיו; הם יעלו ארצה, גם אם רבים בתוכם עדיין משלים את עצמם שיונח להם והחיים יחזרו למסלולם המדומה. מדינות באירופה הכריזו על הכרה במדינה פלשתינית מדומיינת. המחשבה הישנה שאם יקריבו את היהודים כשעיר לעזאזל, הטרור האיסלאמיסטי לא יגיע אליהן, הוכחה כבר כמלכודת היסטורית: אחרי היהודים יגיע תורם של הנוצרים. המלחמה בעזה היא מלחמת העולם החופשי כולו.
עת מלחמה, תנופתם האדירה של חיילינו מפיחה בכולנו עוז לעשות מה שצו ההיסטוריה גזר: להגן על חיינו ולכלות את הרע מן העולם. עת מלחמה, רוח תש"ח שבה ועולה מתהומות ההיסטוריה ומחיה אותנו, מדגישה שלא לשווא חצבנו לבניין חדש, כי מן האבנים האלה שהציבו לוחמינו על מפתן חיינו, ייבנה מקדש חדש של חיים טובים לעמנו בארצו. "עֵת מִלְחָמָה... עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה... נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה, לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה" (אלתרמן).
השבת נסיים את החומש השלישי. במרכז הפרשה: ברכות וקללות. בבתי הכנסת מנמיך החזן קול, כשמגיע לקריאת המילים הקשות. ברצף הקללות מופיעה אחת שחכמינו ראו בה ברכה. כשנִגְלה עם חורבן הארץ מבטיח הכתוב: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי (אשים שממה) אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". חכמינו במדרש ראו בזה "מידה טובה", שגם אם נצא לגלוּת, אויבינו שיבואו לגור בארצנו "לא ימצאו עליה נחת רוח". הדברים נכתבו אומנם במאות הראשונות לספירה אחרי החורבנות הגדולים, אך עדיין היו כאן יהודים. חכמינו חזו את הבאות. מאה אחר מאה נעזבה הארץ מיהודיה ושדותיה הפכו שממה. אלה שהתיישבו במקומנו, לא הצליחו להפריחה מחדש.
ב-1267 עלה ארצה הרמב"ן והעיד על העזובה והשממה הנוראה שפגש. גם הוא הרים את מבטו הרחק מעבר לזמנו, וראה בחורבן הנורא הבטחה: "וכן מה שאמרו בכאן 'ושממו עליה אויבכם', היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו - כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה; כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה - ואין לאל ידם".
והארץ חיכתה לנו ולא נענתה לזרים, כמו אישה עגונה המחכה לשובו של אהובה. רבינו בחיי בן אשר (1340-1255) שחי בגירונה, הביא את דברי הרמב"ן והוסיף: "וכל האומות משתדלות לבנותה ואין להם כוח. ויש בזה סימן גדול לישראל, שמיום שחרבה לא קיבלה אומה ולשון, ולא תקבל, עד שישובו אפרוחיה לתוכה". הוא ידע שהיא תקבל זרים. זאת המסורת שעברה מדור לדור בעמנו: עם שוב האפרוחים אל הקן שממנו שולחו, תשוב הארץ לפרוח (גם האֵם - השכינה - תשוב אל הקן).
ב-1867, שש מאות שנים אחרי עליית הרמב"ן, ביקר בארץ הסופר האמריקני מרק טווין, ודיווח כי הקללה מוסיפה להתקיים: "הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה...". הסופר תיאר אותה במילים "ארץ חסרת תקווה", ולא ידע שבעצם ימי ביקורו כבר רוקם התיקון עור וגידים: 11 שנים לאחר ביקורו הוקמה על אדמת אומלבס אם המושבות, פתח תקוה.
הקללה שהתגלתה כברכה לא הסתכמה רק בשממת הארץ מאדם וצמחייה. מאז כישלון מרד בר כוכבא בשנת 135, לא קמה כאן ממשלה אחרת ולא מדינה. בכל שנות הגלות הארוכה הייתה ארצנו סניף נידח בתוך מחוז גדול יותר שהשתייך לאימפריה כלשהי. לתשומת לב שונאינו בעולם, וגם לאותם בורים, הסבורים שישראל קמה על אדמת "פלשתין".
למעשה, השם פלשתינה ניתן לארץ על-ידי אדריאנוס שזעם על מרד בר כוכבא. הוא ביצע "מחיקת זיכרון"(Demnatio memoriae) של השם יהודה (או ישראל), וציווה לציין בכל המסמכים הרומיים את השם החדש של הפרובינקיה: סוריה-פלשתינה. הקיסר הרומי סבר שלאחר דור או שניים, היהודים יחדלו מלקשר בינם לבין הארץ ולא יבקשו עוד לחדש בה את מדינתם העצמאית.
הד לרעיונות האלה נמצא בסעיף 20 של האמנה הלאומית הפלשתינית: "טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה" (אגב, אם אין ליהודים קשר עם ארץ הקודש, גם לנוצרים אין). בהמשך הסעיף נאמר: "היהדות כדת שמימית איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו-כן היהודים אינם עם אחד, בעל אישיותו עצמית, אלא אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
פרויד כינה זאת השלכה (פרוייקציה) של מומיך על האחר: עם מומצא עם היסטוריה מומצאת מוחק עם עולם עם היסטוריה שהשפיעה על האנושות יותר מכל קולקטיב לאומי אחר. חלק מהאירופים מאמין להם. המחיקה של היהודי יושבת היטב על המשקעים האנטישמיים המזינים את התרבות המערבית. המבקשים להקים פה אפוא מדינה פלשתינית - ובכך מעניקים פרס עידוד לאלה שרצחו ואנסו וערפו ראשים ושרפו חיים - ממשיכים את מזימתו של הקיסר. עברנו את אדריאנוס, נעבור את האנטישמים של זמננו.
בהיותו בן שש, ניצל המשורר יעקב אורלנד מפוגרום אכזרי באוקראינה. לנגד עיניו נרצחו שמונה מבני משפחתו. וכך כתב לחיילי צה"ל ולצעירי ישראל ב"שיר יִקְהַת עמים" המופיע ביצירתו המדהימה "יום תל פאחר":
"אַתָּה בְּעָלֶיהָ שֶׁל אֲדָמָה זוֹ וְהִיא בְּעוּלָתְךָ. לְךָ הִיא, רְאוּיָה לְךָ./ חֶסֶד נְעוּרֶיךָ הִיא. אַהֲבַת-כְּלוּלוֹתֶיךָ. אַל תִּשְׁמְטֶנָּה./ זְכֹר לָהּ לֶכְתָּהּ אַחֲרֶיךָ בַּנְּדוּדִים, בְּאֶרֶץ לֹא לְךָ./ בְּחֹזֶק-יָד גָּלִיתָ מֵעָלֶיהָ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים נִקְבַּצְתָּ לָהּ שֵׁנִית./ רֶחֶם אִמְּךָ הִיא וְזֶרַע-אָבִיךָ וְאֵין לְךָ חֵיק אַחֵר מִלְּבַדָּהּ...
יְהִי בְּךָ הָעֹז לְהִלָּחֵם, בְּנִי, וְדַע מַה שֶׁתָּשִׁיב לְעַצְמְךָ אִם תִּשָּׁאֵל בָּנֶּפֶשׁ/ וְשַׁנֵּן הֵיטֵב לְמַעַן לֹא תִּשְׁכַּח עַל מַה אַתָּה נִלְחָם:/ עַל אַרְבַּעַת-אַלְפֵי-שָׁנָה-בָּאֲדָמָה-הַזֹּאת. עַל הֱיוֹתָהּ דָּמְךָ וּמְאֹדֶךָ/ .../ עַל בַּיִת-רִאשׁוֹן שֶׁהֱחֶרִיבוּךָ עָלֶיהָ וְעַל בַּיִת-שֵׁנִי וְעַל עֶלְבּוֹן נַוָּדוּתְךָ עָנִי-בַּשַּׁעַר./ עַל חֶרְפַּת גֵּרוּשְׁךָ מִגּוֹי אֶל גּוֹי/ וּכְלִמַת רְדִיפוּתְךָ עֲלֵי-צַוָּאר/ וְעַל בִּזְיוֹן אָזְלַת-יָדְךָ אֶל מוּל חוֹרְפֶיךָ./ הִנֵּה, כְּנֶגֶד אֵלֶּה אַתָּה נִלְחָם, בְּנִי. בַּעֲבוּר אֵלֶּה אַתָּה נִלְחָם".
וראויים הדברים לשננם עד דור אחרון.