לאחר למעלה משמונה חודשי לחימה ברור כמעט לכל בר בי רב (למעט לחרדים) כי אי-השוויון בנטל שירות החובה לא יכול להמשיך יותר. המצב הפוליטי העכשווי איננו מאפשר תזוזה לכיוון של גיוס חרדים - להפך - הממשלה משתמשת בכל "תרגיל" ומניפולציה כדי לבלום את גיוסם הממשי.
לעניות דעתי גם אם נחווה בקרוב שינוי פוליטי חריף והחלפת הממשלה וראשה, ותקום כאן ממשלה חדשה עלינו לטובה, שתקבע בחוק ובתקנות כי בשנים הקרובות יגויסו בכל מחזור 25%-50% מבחורי הישיבה החרדים, עדיין מדובר בפתרון לטווח בינוני של 5-3 שנים, שלא נותן מענה מיידי לבעית כוח האדם האקוטי של צבא מילואים קטן מדי ומותש מדי. מחד כולנו התרשמנו והצדענו לכ-220,000 אנשי המילואים שהתייצבו מיידית עם פרוץ מלחמת 7 באוקטובר - לחמו וחלקם לוחמים עדין בעזה ועסוקים במגננה בחזית הצפונית.
מאידך ישבו בבית בעל כורחם ושלא באשמתם כ-200,000 בעלי פטור משרות מילואים בגילאים 45-22, פועל יוצא ממדיניות ביטחונית-צבאית הרת אסון של למעלה משני עשורים אותה ניתן להגדיר כדלהלן: טיפש אסטרטגי אחד זרק לאגם הביטחוני אבן יקרות זוהרת ונוצצת הקרויה "צבא קטן וחכם" ולפחות חמישה רמטכ"לים שונים, לא בדיוק מאורות הגולה וחכמים מדי - משו את האבן ואימצו אותה לליבם.
התוצאה היא שמתריסר אוגדות צה"ליות הגענו למלחמה הנוכחית עם כמחציתן ופטרנו משירות מילואים פעיל עשרות אלפי קצינים מצוינים וחיילים טובים, כיוון שפשוט מאוד פרקנו את הגדודים, החטיבות והאוגדות. לכן לא נמצאו להם מסגרות מתאימות לצרכי אימונם הכשרתם והפעלתם כצבא מילואים פעיל. במילים אחרות הצבא היבשתי פרק את עצמו לדעת.
חייבים וצריכים להתחיל את גיוס החרדים אתמול. היה ונצליח מחר בבוקר למרות התנגדות המנהיגים לגייס חלק מבחורי הישיבות, המשמעות היא שנקל במידת מה על צבא החובה, אבל את התוצאות החיוביות המשמעותיות על צבא המילואים נתחיל לראות ולהרגיש רק בעוד 5-3 שנים. לכן אי-אפשר בטווח הקצר לסמוך ולתלות את כוחנו הצבאי בחרדים. התועלת בשלב הראשון היא יותר בהיבט החברתי השוויוני מאשר בתועלת הצבאית השולית שאולי תלך ותגדל בעתיד.
מענה לסכנה קרובה במקביל ללא קשר לגיוסם או לאי הצלחת גיוסם של החרדים, ולאור האיומים ההולכים וגוברים משבע חזיתות שונות, חייבים לייצר במהירות ("24 שעות ביממה") ולייבא בזריזות, טנקים תותחים ורק"מ ולהקים ולחדש מיד מסגרות מילואים לוחמות חדשות של גדודים וחטיבות שייהפכו עד מהרה לאוגדות ויתבססו על החזרתם,אימונם והכשרתם הזריזה של קצינים ולוחמים בעלי פטור משרות בגילאים 45-22. כמובן גם שימוש מושכל בכוח אדם שלא תמיד צה"ל מצטיין בו.
מדובר בפרויקט ענק ורב ממדים של שילוב נשק, ציוד אחזקה ולוגיסטיקה עם כוח אדם רב ולכן רצוי מאוד לשחרר את הרמטכ"ל העסוק במלחמה ובתוכניות לחימה בלפחות שתי חזיתות, ולגייס פרויקטור לאומי ברמה של רמטכ"ל לשעבר, רצוי מי שלחם את מלחמת יום כיפור, שיעסוק אך ורק בהרחבתו המהירה של צה"ל על נשקו וחייליו.
הערת אגב: להרחבה מהירה ורבת ממדים של בניין כוח המילואים משמעות כלכלית לא מבוטלת, ובכל זאת אני מציע לכל הכלכלנים ובמיוחד לבוגרי אגף התקציבים, החשכ"ל וחלק מהאקדמיה להפסיק לאיים עלינו "בעשור האבוד". להפך - המסקנות וההמלצות הנכונות לשעתן של "ועדת ברודט", "ועדת לוקר" והסכם "כחלון-יעלון" שימשו את הרמטכ"לים שקיצצו בצורה אכזרית את צבא היבשה כאסמכתא והצדקה לצעדיהם הכושלים.
במצב הביש אליו נקלענו אני מעדיף את הטעויות הכלכליות שהתבררו רק בדיעבד של הרמטכ"ל מוטה גור ז"ל ושרי הביטחון והממשלות דאז אחרי מלחמת יום הכיפורים, של הגדלת מסגרות צה"ל ותקציבי הביטחון האדירים (עד כדי 30% מהתמ"ג) מאשר את הקיצוצים האכזריים של חמשת הרמטכ"לים הכושלים. אינני מתעלם או מכחיש, אכן יש סכנה כלכלית בהרחבת תקציבי הביטחון ולכן יש להקים מיד ועדה מקצועית לא תלויה שתחזק את שרירי צהל ולא את שומניו ושבה בכל זאת להיבט הביטחוני-צבאי תהיה עליונות על ההיבט הכלכלי גרידא.
לא מדובר כאן על בניין כוח צבאי מתוך טראומה אלא מענה לסכנה קרובה וממשית המחייבת את בנייתו מחדש, כאשר הכלל החשוב הוא החיים קודמים לכסף! ההבדל בין המצב הכלכלי הנוכחי לבין "העשור האבוד" [1975-85] הוא תהומי - אין משבר אנרגיה עולמי. קצב האינפלציה בישראל נמוך מזה של רוב מדינות המערב, כולל ארה"ב ואנגליה ומשתווה פחות או יותר לזה של האיחוד האירופי. למיטב ידיעתי והבנתי הכלכלית למרות האזהרות והתחזיות האפוקליפטיות החוזרות ונשנות בשנים האחרונות של פרשנים ואנליסטים שונים אין עדיין מיתון עולמי. להפך, בעשור האחרון כלכלת ישראל הייתה בין הבודדות שעמדה פחות או יותר בשלושת הקריטריונים של "אמנת מסטריכט" (גרעון לאומי, גרעון תקציבי ושיעור האינפלציה).