"תיקון זה מהווה חלק מהמארג הכולל של החקיקה והפסיקה הישראלית, ובתוך זה אין דרך לפרשו באופן שחותר תחת יסודות השיטה או פוגע בזכויות אדם. לנוכח זאת, לא ניתן לטעון שניתן לעשות שימוש בתיקון על-מנת להביא לפוליטיזציה של המשטרה וכיוצא בזה". כך טוען (1.6.23) השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, בתגובתו לעתירות לבג"ץ נגד התיקונים לפקודת המשטרה המכונים "חוק בן-גביר". התיקונים העיקריים כוללים הוספת סעיף לפקודה, לפיו "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפות, תוכניות העבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה". עוד נקבע בתיקון, כי "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות". הוא הוסיף לגבי סמכויות המפכ"ל כמפקד המשטרה, ש"הכל בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר". לבסוף נוספה הסתייגות המאפשרת למפכ"ל, באישור היועץ המשפטי לממשלה, שלא לפרסם פקודה כלשהי של המשטרה, כפי שמחייב החוק. בן-גביר תוקף את העותרים וטוען, כי הם פועלים ממניעים זרים ופוליטיים: "משטר בו המשטרה נהנית מעצמאות מוחלטת, כפי שדורשים העותרים, הינו למעשה מדינת משטרה-דיקטטורה. יסודות המשטר הדמוקרטי מחייבים שהמשטרה תהיה נתונה למרות נציגי העם – הממשלה. היא שתקבע את מדיניותה של המשטרה והיא שתפקח עליה. התיקון לחוק בהיר ומחויב המציאות, בשל כשלים חמורים שהתגלעו במערכת היחסים בין המשטרה לבין השר הממונה עליה. כשלים בהם נתקלו כל השרים הקודמים לביטחון פנים/לאומי, ואשר נסקרו וחודדו במסקנותיהן של מספר ועדות ציבוריות שעסקו בנושא". לדברי בן-גביר, "מדובר בעתירות ה מופנות נגד חקיקה ראשית, אשר גם על-פי פסיקת בית משפט נכבד זה, ההתערבות בה תיעשה במשורה, בזהירות יתרה ובמקרי קיצון חמורים במיוחד. אין עוררין שאין זה המקרה שבפנינו". הוא מוסיף, כי ברור שעקרונות היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חלים על פקודת המשטרה, ולכן אין צורך לחזור עליהם בה או בכל חקיקה אחרת.

להשוות את המשטרה לצבא

"העקרונות הללו חלים על הממשלה ונציגיה בבואם להטיל את מרותם על הכוחות המזויינים ועל כל אחד בפני עצמו. בכלל זה בהטיל הממשלה והשר הממונה את מרותם על צה"ל, וכמובן בהטיל הממשלה והשר הממונה את מרותם על המשטרה. מעבר לכך, שימוש בגוף ביצועי/גוף סטטוטורי שלא למטרות ממלכתיות ולשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, עולה כדי חריגה מסמכות ו/או שימוש לרעה בסמכות. מדובר באמירה מובנת מאליה, וכידוע, החקיקה של מדינת ישראל אינה נוטה לציין את המובן מאליו. ממילא אין מקום לעשות זאת גם בכל הנוגע לפקודת המשטרה, כפי שהמובן מאליו לא נכתב גם בחוק יסוד הצבא", הוא מוסיף. בן-גביר מוסיף, כי התיקון לפקודת המשטרה מהווה האחדה עם החקיקה בנוגע לצה"ל ולשב"כ, בהם נקבע במפורש שהם כפופים לדרג המדיני. הוא דוחה את טענת העותרים, לפיה אין מקום להשוות בין הצבא למשטרה: "אם נשקפת סכנה לחברה ממדיניות בלתי חוקית של השר הממונה על המשטרה, הסכנה חמורה בהרבה בהקבלה לצה"ל. זאת, לאור עוצמותיו העדיפות של צה"ל ולנוכח הסמכויות הרבות המוענקות לצה"ל בשטחי יו"ש, שם משמש המפקד הצבאי כריבון". לדברי בן-גביר, "דווקא בשל כוחה של המשטרה והשפעתה על תחומי חיים נרחבים של האזרחים, עקרונות הדמוקרטיה מחייבים שהיא תפעל על-פי הוראות הריבון-העם, באמצעות נציגיו הנבחרים. דווקא משום כך, אין לאפשר למשטרה ולמי שעומד בראשה פעולה עצמאית. ויודגש כי קביעת מדיניות והבטחת ביצועה בידי השר הממונה אין משמעה אי-מתן עצמאות אופרטיבית שוטפת למשטרה, לשם הפעלת הכוח. בוודאי שאין מדובר בהתערבות בחקירות ספציפיות, בוודאי כאשר מדובר בחקירות גורמים פוליטיים או שלטוניים. אולם כן מדובר בניווט והובלת ספינת המשטרה בנתיב שבו בחרו האזרחים, באמצעות הנציגים הנבחרים שלהם". התגובה הוגשה באמצעות עוה"ד נדב העצני ואורית יפת.