הכנסת סבורה שאין לבית המשפט העליון סמכות להתערב בחקיקת חוקי יסוד בכלל, ובביטול עילת הסבירות בפרט (כתיקון לחוק יסוד השפיטה). הכנסת אף מבקשת מבג"ץ (8.9.23) לדחות על הסף את העתירות בנושא, בנימוק שהן אינן בשלות לבירור. הכנסת חוזרת על עמדתה המסורתית, לפיה בהעדר מקור סמכות מפורש בחוק או בחוק יסוד, אין מקום לעריכת ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד אשר התקבלה על-ידי הכנסת בכובעה כרשות מכוננת. תגובת הכנסת כוללת בהרחבה את עמדתו של היועץ המשפטי לוועדת החוקה, גור בליי, אשר הציף בדיוניה את הקשיים שעלו מהצעת החוק (שאושרה כלשונה). היועצת המשפטית לכנסת, שגית אפיק, סבורה, כי התיקון "מעורר שאלות שונות ומורכבות רבה שלא תמיד קיבלה מענה שלם בנוסח", אך כאמור בשורה התחתונה מבקשת לדחות את העתירות נגדו. לדברי הכנסת, חוסר הבשלות של העתירות נובע משלוש סיבות. ראשית, לא ניתן לאמוד את עוצמת פגיעתו של הביטול, שכן היא תלויה באופן יישומו על-ידי בתי המשפט. היא מדגישה, כי חובת הסבירות עודנה קיימת ופסקי הדין שקבעו אותה לא בוטלו. בתשובה מובאות דוגמאות לאופן שבו פרשנות מצמצמת של חוק היסוד ופיתוח עילות ביקורת שיפוטיות אחרות עשויים למלא, לפחות באופן חלקי, את החלל שמותיר ביטול עילת הסבירות ביחס להחלטות הממשלה והשרים. בהקשר זה מציינת הכנסת למשל את עילות השיקולים הזרים והאפליה, את הכללים הנוגעים למינויים בשירות הציבורי, את האפשרות להחיל את הסבירות על תקינות ההליך (גם אם לא על תוצאתו) ואת האפשרות למנוע העברת החלטות בצורה פיקטיבית לשרים. שנית, קשה להעריך את השלכות הביטול, שכן טרם התגבשה תשתית עובדתית הקשורה בפעילות הממשלה והכנסת לאחר התיקון. הכנסת לא שחררה את הממשלה מאחריותה לפעול בהתאם לחובת הסבירות, ועתה הממשלה והשרים ישאו במלוא האחריות הציבורית לסבירות החלטותיהם. שלישית, על הכנסת תהיה האחריות לפתח את הכלים הפרלמנטריים שברשותה להעמקת הפיקוח על ההחלטות שייוותרו ללא ביקורת שיפוטית, ובפרט על ההחלטות הפרטניות, כדי לבקר את עמידת הממשלה בחובת הסבירות החלה עליה. אפיק מסכימה שהליך החקיקה לא היה מיטבי, אך אומרת כי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה להליך חקיקה תקין, לא נפל בו פגם היורד לשורש ההליך. היא עצמה ובליי ליוו באופן שוטף את הליכי החקיקה, ונתנו מענה בזמן אמת לסוגיות שהתעוררו לשם שמירת זכות ההשתתפות של חברי הכנסת ומתן אפשרות מעשית לגיבוש עמדתם.

אין פגיעה בליבת זהותה של המדינה

לגופן של העתירות אומרת הכנסת, כי פסיקת בג"ץ עצמו סבורה שהשימוש בדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת (דהיינו: סמכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד) צריך להיעשות בצמצום ולהישמר למקרים קיצוניים ביותר בלבד - וזה איננו המקרה. קביעת חלוקת הסמכויות בין הרשויות היא תפקיד מובהק של הכנסת בכובעה כרשות המכוננת. מהדיונים על התיקון עולה שהוא בא על-רקע המחלוקת המשפטית, האקדמית והציבורית בעניין עילת הסבירות, ובבסיסו לא עומד מניע פוליטי פסול. אין לקבל את הטענה שלפיה הכנסת מנועה מכינון חוקי יסוד המיטיבים עם הממשלה בגלל "שליטתה" של הממשלה עליה, שכן טענה זו חותרת תחת המבנה המשטרי הפרלמנטרי של ישראל. לגבי הטענות בדבר היותו של הביטול "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" אומרת אפיק, כי הוא אכן אינו נותן מענה לקשיים ניסוחיים ומהותיים שונים. עם זאת, בפסק הדין בעניין חוק יסוד הלאום קבע בג"ץ, כי אין מקום לאמץ את דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי-חוקתי בשלב הנוכחי של המפעל החוקתי בישראל, למעט חריג צר ומצומצם שיש להשתמש בו כאשר כלו כל הקצין, כאשר יש פגיעה בגרעין הליבתי ביותר של היות מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. יש להצר על כך שהקשיים נותרו על-כנם, אך אין בהם כדי לפגוע בליבת זהותה הדמוקרטית של המדינה - סבורה אפיק. בעניין זה מוסיפה הכנסת, שהביקורת השיפוטית צריכה להיות מתוחמת לחוק זה. אין מקום לערוך ביקורת שיפוטית לרפורמה המשפטית המוצעת בכללותה, שלא אושרה ושתוכנה לעת הזו אינו ידוע. הטענה שחוק היסוד המתקן הוא רק הפרק הראשון של שינוי מקיף יותר, שעשוי לפגוע בעתיד בליבת דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, היא טענה שיש לה מקום בשיח הציבורי, אך לא ניתן לבסס עליה ביקורת שיפוטית. התגובה הוגשה באמצעות עו"ד יצחק ברט.