יוסי בוכניק, שנולד בטריפולי שבלוב בשנת 1933 למשפחה של שבעה אחים ואחיות, מספר על ילדות רגילה שבה היה יוצא למגרש לשחק כדורגל עם חברים מקומיים, עד שהקימו בטריפולי את מחנה ג'אדו, אליו אספו משפחות יהודיות שנשלחו להשמדה במחנה ברגן בלזן שבגרמניה. "אבי היה ספק של הצבא ואמי הדפיסה עבור יהודים שהיו מיועדים להגיע למחנה, מסמך שבו מצוין שהם עובדים אצל אבי ושהם דרושים עבור המאמץ המלחמתי. בכך הצליחו הוריי להציל מאות יהודים משליחה להשמדה". בוכניק היה הראשון ממשפחתו שעלה לבדו לארץ-ישראל בשנת 1949 לאחר פרעות ורדיפת יהודים על-ידי אזרחים בלוב ללא הגנה מצד שלטון הבריטי. "לאחר הפרעות והקריאה להשמדת יהודים, עברנו דרך גג הבית לדירה של משפחה איטלקית שגרה ברחוב הסמוך ושם היינו מוגנים. הטריגר העיקרי לעלייה לארץ היה הפרעות, הקריאה לרצח והפריצה לבתים, לא היה לנו ביטחון שהפרעות האלה לא יקרו שנית וזה דחף אותי באופן אישי לברוח מלוב. שלוש שנים אחרי שעליתי לארץ עלתה גם אמי ושאר משפחתי".

מנחם יוסביץ', יליד אוקראינה, מספר על ילדות שבה למד בבית ספר נוצרי. יוסביץ' מספר על הדרך לאושוויץ ברכבת משא: "עלינו לרכבת משא שבה הייתה רק חבית אחת בפינה וחלון קטן שבקושי רואים משהו, הייתי הבכור ועליתי עם אמי, אבי ואחיי. לא ידענו לאן לוקחים אותנו. כשהגענו לאושוויץ ראינו ערימה גדולה של תיקים". יוסביץ' איבד את כל משפחתו באושוויץ, עלה לארץ וכאן הכיר את אשתו. יחד הם אימצו שתי בנות והקימו משפחה למרות כל התלאות שבדרך. "יש לי שתי בנות נהדרות, הייתה לי אישה שחייתי איתה 67 שנים. אני חושב שאתם עושים עבודה גדולה שאתם מעלים ומנציחים את הסיפורים שלנו". מרכבת ישראל נמסר כי היא מוקירה את שורדי השואה וגאה להשתתף במיזם ההנצחה החשוב.