המחזה הסוריאליסטי המתמשך שבמסגרתו מתגדרים קברניטי המדינה בשורת ההישגים הפנטסטית של צה"ל במבצע "צוק איתן", בעוד הדי האזעקות נשמעים ברקע ו"בומים" מהדהדים ממחישים לנו את המסר כי "חמאס עדיין חי ובועט", יש בו כדי לשקף את הכשל התהומי בהבנת המציאות המזרח תיכונית.
עייפנו מהנסיונות החוזרים ונשנים להסביר לנו כי במלחמה א-סימטרית לא ניתן להביס את הצד החלש, וכי אנו כותשים ומרסקים את תשתיות החמאס באורח חסר תקדים כך שלאחר שלב הלחימה יחוש מוכה ומותש ויתחנן על שרידותו. מצער להיווכח כי זהו תרחיש המוכיח עצמו אך בתנאי מעבדה.
ככלל, תוכל הממשלה לטעון כי יעדיו של מבצע "צוק איתן" הושגו ברובם, שכן עלה בידי צה"ל להשמיד את רוב מנהרות התקיפה שנחשפו, ובמקביל צומצם מאוד ארסנל הנשק הרקטי והארטילרי של חמאס והארגונים בני בריתו, כפועל יוצא של דילול המלאים על כל המשתמע מכך. אולם, יהא זה מן הדין להתמקד בשאלה האם שופר מצבה האסטרטגי של המדינה לאורך זמן כתוצאה של המבצע.
דומה כי היעדים המוצהרים של המבצע, מוגבלים ככל שיהיו, הם בבחינת "כיפת ברזל" של הממשלה אל מול ועדת חקירה כזו או אחרת, בעוד בממד האסטרטגי יוכלו מקבלי ההחלטות להתנער מאחריות לתהליכים אזוריים ובינלאומיים שנעשו מעל לראשיהם, גם אם כנובע מ"נשורת" של מבצע "צוק איתן".
המאמץ הישראלי להוביל לסוג של "הסדרה מדינית" מול חמאס כמעט בכל מחיר, בוודאי בהינתן ההבהרה כי ישראל אינה עומדת על עניין פירוז הרצועה כיעד בר-השגה, טומן בחובו פוטנציאל של תוצאה מרחיקת לכת גם בהיבט האתוס הלאומי של ישראל. ברור כי הכרעה צבאית לא הושגה כאן, גם בשל ההערכה המוטעית כי זו אפשרית באמצעות הזרוע האווירית לבדה, ומנגד מסתמן כי ברמה המדינית, דווקא חמאס הוא הצד המצוי בעמדה של "הכתבת" כללי המשחק.
מבט רטרוספקטיבי אל עבר מלחמת וייטנאם (שהסתיימה ב-אפריל 1975), מזמן נסיבות דומות לתרחיש המסתמן של סיום מבצע "צוק איתן". איש אינו חולק על העובדה שהחמאס לא ניצח את צה"ל, דא עקא, ישראל ספגה מפלה, על-אף עליונותה הצבאית האדירה, שבסופו של עניין לא הייתה רלוונטית למאפייני הלחימה ותוצאותיה . האם הטראומה של מלחמת וייטנאם על החברה האמריקנית תותיר חותם דומה על החברה הישראלית?
הניצחון הטקטי של צה"ל במאמץ המרוכז כנגד המנהרות לא תורגם למנוף להשגים אופרטיביים כנגד מערכי החמאס, ומטבע הדברים, נרשם כשלון בממד האסטרטגי, באופן המאיים למצב את ישראל בעמדה נחותה משמעותית לעומת שלב הפתיחה של המבצע. במקום רכישת הרתעה מהדהדת שהייתה בטווח נגיעה, גם כלפי אויבים אזוריים, נקלעה ישראל לפינה המתורגמת בעולם המושגים המזרח תיכוני, כ-ביטוי של חולשה ומורך לב.
גם אם התחושה בצמרת הישראלית היא של ניצחון על חמאס, הרי שהמדובר במאפיינים של ניצחון עקר, שביטוייו המעשיים מוגבלים וזמניים, אם בכלל ("שקט תמורת שקט"?). ההישגים הצבאיים המוכרזים הם אומנם ניכרים, אולם נהיר כי אין בהם כדי לדכא את כושר הלחימה ואורך הנשימה של חמאס, לפחות כאשר מאפייני הלחימה נותרים בפרמטרים של ירי מנגד.
מדוע נקלענו לצומת כה מביך? שהרי מקבלי ההחלטות הקרינו רושם של נחישות להשגת תוצאות מוחשיות דוגמת שקט לטווח ארוך . ברי כי עניין זה ייבדק או ייחקר ע"י ועדה כזו או אחרת, גם מאחר שלא ניתן לגייס הסבר מניח את הדעת לדשדוש וגרירת הרגליים של הקברניטים הישראלים.
נכון לעכשיו יש להכיר נכוחה בדינמיקה השלילית המתגברת מנקודת המבט הישראלית, כך למשל:
- כוננה ועדת חקירה מטעם האו"ם לעניין פשעי מלחמה המייוחסים לישראל במהלך המבצע.
- בריחת תושבי עוטף עזה באין הגנה אפקטיבית.
- מגמות ברשות הפלשתינית להעצים את הלוחמה הדיפלומאטית נגד ישראל בזירה הבינלאומי.
- התעצמות המחאה ומגמות החרם כלפי ישראל בקהילות בינלאומי מגוונות.
- שיתוק חלקי של הכלכלה הישראלית.
- מיקוד מודגש של העיסוק הבינלאומי בסוגיה הישראלית-פלשתינית, בעוד סוגיות בוערות יותר, דוגמת פעילות ארגון דאעש, והמשבר באוקראינה נדחקות הצידה.
- סימנים מעידים למגמה בינלאומי לקדם סוג של פתרון כפוי מול הפלשתינים, בתנאים ובעיתוי בלתי מתקבלים על דעתה של ישראל בעליל.
- שחיקת ההרתעה הישראלית, הן כלפי גורמי הטרור ובכלל זה חיזבאללה, ובעיקר כלפי אירן בהקשר הגרעיני .
- אבדן הסבלנות / התערערות החוסן בעורף הישראלי.
עוד ידובר במחדלים ובכשלים שהזינו קבלת החלטות שגויות בצידנו, ובראש וראשונה הנחות עבודה שגויות, טקטיקת פעולה מוטעית אל מול האיום הקונקרטי, חדלון בלוחמה הפסיכולוגית ובהסברה והערכות מודיעין כמו-מנותקות מ"סביבת העבודה" המזרח תיכונית.
ייאמר כאן כי עדיין מתקיים חלון זמנים מצומצם המותיר למקבלי ההחלטות בצידנו שעת כושר ל-מקצה שיפורים, באופן שייאפשר השגת ניצחון פורה על חמאס, ויהפוך את הקערה על פיה בתהליכי ההסדרה שיגובשו בתום הלחימה. הכרעת חמאס תשנה את מגמת השחיקה במעמדה של ישראל ותפיח רוח של חיוניות בהמשך העשייה המדינית ביטחונית במזרח התיכון, בפרט בהינתן המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לבין המדינות הערביות המתונות בהקשר להתמודדות עם איום האיסלאם הרדיקאלי.