האיסלאם הקיצוני לא התחיל עכשיו במלחמת הדת שלו, העקובה מדם, באירופה. התקפות הדמים במערכת העיתון שרלי הבדו והמרכול הכשר, חותמים עשור של אירועים קשים. באירועים הללו הסתמנה, כמו בשלבי הסולם המוצב על הקרקע אך ראשו בשמיים, הבשלה איטית אך מונחית מטרה של תהליכים שהחלו חמישים וששים שנים קודם לכן ביבשת.
הסאגה העגומה, החלה עם נהירת מוסלמים למערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני תהליכים זרזו הגירה גדולה זו. פינוי המושבות של צרפת ובריטניה באפריקה, והתפתחות הערים במערב אירופה. במקביל זכתה התעשיה באירופה המערבית לתנופה אדירה. העלייה ברמת החיים דרשה כוח אדם זול שסיפקו מדינות עניות מאסיה (טורקיה), ומאפריקה.
המהגרים באו וראו כי טוב. הם מצאו כלכלה פורחת, שירותי בריאות מעולים, ביטוח לאומי, ושכר סביר, הטבות שלא יכלו לחלום עליהם במדינות המוצא שלהם.
בהדרגה הפך הזרזיף לשיטפון רבתי. קהילות מוסלמיות שלמות החלו להגר למערב אירופה, בעיקר ממדינות המזרח התיכון: הטורקים היו הראשונים בתהליך זה כאשר הופיעו בהמוניהם בגרמניה. יוצאי צפון מדינות המגרב היגרו לצרפת ולשוויץ; המרוקאים - לאיטליה; והלבנונים - לדנמרק. בניגוד להנחתם הראשונית של האירופים שה"עובדים אורחים" (Gatsarbeiter) ישובו לארץ מוצאם בתום העסקתם, לא הייתה למהגרים כל סיבה לעשות כך. לשוב לארץ ענייה שבה לא היה להם כל סיכוי לזכות ברמת חיים סבירה? מדוע? ואכן רבים מהם בחרו להישאר במדינה שאליה היגרו, להפוך ממהגרי עבודה למהגרי קבע.
אולם תהליך חיובי זה מבחינת המהגרים, לא קבע את יחסם לחברה בה הם מצויים. נהפוך הוא. זרמי מעמקים של ניכור ושל איבה החלו צצים על פני השטח, בחלוף הדורות. במסגדים רבים עשו האיממים שימוש בהטפות רוויות שנאה דתית קנאית, לה היה חשוף הנוער במיוחד. תחרות עם סביבה עוינת והתנהגותה הנלוזה בעיניהם, בעיקר אצל נשים. יצרו אכיפה שאילצה אותן לחזור למנהגי הלבוש הישנים מארצות מוצאם. הדור הצעיר חש דחוי ומושפל ע"י בני גילו ה"לבנים". לכך נוספה כמובן האנטישמיות המתעוררת בקרב המוסלמים.
בו זמנית, כבל הפוליטקלי קורקט את ידיהם של הפוליטיקאים. היה זה מעורר רחמים לחזות ולשמוע את ההתלבטויות הלשוניות של נשיא צרפת, הולנד שעשה ככל יכולתו שלא להשתמש בצמד המילים המתבקש: איסלמיסטים קיצוניים או טרור איסלמי.
וכך ניתן היום לסכם עשר שנות אלימות קשה של קיצונים איסלמיסטים. הן החלו ביום 2.11.2004, לפני עשר שנים, כאשר ירה מוחמד בויארי, מהגר ממרוקו, בעיתונאי בשם תיאו ואן גוך (נכדו של ואן גוך, הצייר הידוע), בעת שנסע על אופניו במרכז אמסטרדם. לאחר שוואן גוך נפל מאופניו, עשה בו מוחמד וידוא הריגה. הוא השלים את מעשה הרצח על-ידי חיתוך צווארו של הקרבן. כל זאת כאמור במרכז העיר. בבית המשפט אמר מוחמד כי "אני שלם עם עצמי. פעלתי בשם האיסלאם".
תיאו ואן גוך היה מבקר תקיף של האיסלאם, במיוחד בגין יחסו לנשים. בשלב זה משתלבת בשרשרת האירועים המיוחדת, איאן חירסי עלי. אישה ערביה שגדלה כילדה וכנערה מוסלמית אדוקה בסומאליה. (חירסי עלי הגיעה למשרה ציבורית בכירה בהולנד והייתה לחברה בפרלמנט ההולנדי. ספרה בשם "כניעה", זכה לתפוצה רבה במערב). ואן גוך ביים את ספרה האמור של איאן, ובכך עורר עליו זעם רב. אחרי שנרצח, נאלצה איאן לברוח לארצות הברית. שם היא חיה כיום. היא מרצה מבוקשת באוניברסיטאות (ונושאת בתארים אקדמאיים מלימודיה בהולנד). כמי שמניפה את הדגל נגד הכניעה לאיסלאם הפונדמנטליסטי, הפכה להיות גיבורת תרבות במערב. איין גם ביקרה בישראל. (הרצתה בוועידת הנשיא, 18-20 ביוני, 2013 בירושלים). בראיון ל
ישראל היום, אמרה שהחזרת שטחים לא תשנה את המצב הבסיסי של העדר שלום בינינו לבין הערבים.
מאז המועד הנזכר רבו תקיפות על-רקע דתי באירופה. אירועים דומים של אלימות פגעו במהלך העשור בטולוז, במערכת הרכבות במדריד (2004), בלונדון (2005), בדנמרק (2005) על-רקע הופעה של קריקטורות על הנביא מוחמד, בבית ספר יהודי במרסי ובמוזאון היהודי בבריסל (מאי 2014).
בסיבוב הנוכחי ניצחו הקנאים המוסלמים. לא במהרה ישובו עיתונים בצרפת להשתמש בסגנון המיוחד והבוטה של שרלי הבדו, ומי שבכל זאת עשה כן, עיתון בדנמרק. הועלה באש כעבור יומיים על ציוד הדפוס שבו.
גם כאן בישראל, הממשלה והמערכת המשפטית מוטב שיצפו פני עתיד. התהליך בדרום תל אביב מטריד בדמיונו להתפתחויות בערים האירופאיות. אם ממשלת אולמרט נהגה באופן לא שקול ואפילו מופקר, בבחינת כל דכפין ייתי ויבוא, עשה נתניהו בחוכמה כאשר הקים את הגדר בגבול הדרומי.
התקבצות פליטי העבודה בשכונות הדרום בתל אביב, "איחוד משפחות", המאפשר להם לעקוף על-ידי הברחת נשים, את המגבלות שהוטלו על הגירתם, הם מבשרי אסון דומה גם לישראל. הממשלה חייבת להתמיד במדיניותה ולהחזיר את מירב המהגרים לארצות מהם באו. ויש בהתפתחות שבדרום תל אביב גם משום רמזור אדום לבית המשפט. יש לבדוק מחדש אם אכן הנוחות המשפטית כביכול של העדפת המהגרים על פני תושבי המקום, איננה הופכת לרועץ הן למערכת עשיית הצדק והן למערכות החקיקה והממשל.
