את
עמוס עוז הכרתי בנסיבות טרגיות כשפורסם התמליל של "הר העצה הרעה". היה רע ונעשה עוד יותר. עמוס, ילד טוב ירושלים, איבד את אמו הנערצת והאהובה. היא ארזה מזוודה טעונה, נפרדה ממשפחתה ונסעה לאחותה בתל אביב ומשם - לעולם אחר. בסיפורו מתאר אותה הסופר עוז, עדין ילד נרעש ומבולבל, כיפהפייה זוהרת הנסחפת מרחפת לתוך תעלול היסטורי של נשף מסיכות ונמוגה כעש לילה. בוגדת, יאמרו אנשים חסרי לב. עמוס עוז חי על הבגידה הצורבת עד היום וכל יום. אני הולך בעקבותיו ורושם את רשמי במקרה הפרטי הכואב הזה.
עם ישראל הוא עם למוד סבל. אם סבל הינו תואר-ראשון-אקדמאי הרי שכל אחד מאתנו רכש תואר שלישי, לפחות, בתואר הראשון הזה. עוז המשיך לפה ושם וכתב גם את תזת 'מנזר השתקנים', ממציא באחת את מיתוס הציונות הצלבנית.
עמוס עוז, בזכות היותו מקרה פרטי, הפך עם ניסוחיו המדוקדקים ומעוררי צמרמורת והשראה למקרה כללי, שאפילו הגרמנים, שנפשם הקולקטיבית נוקעת משואה ויהודים – מעמיקים לו פרסים על היותו נושא סבל סובלני כאותה נושאת מטוסים מדומיינת בשירותו של עולם חופשי כביכול.
המקרה הכללי הפך ל'שיח לוחמים', שהפך לשיחת היום מאז יצא לאור בתשרי תשכ"ח (1967) – לא נשכח - ומשך את כולנו לצד הדרך אל משוכה משורגת, נמשכת, שהובילה לאוסלו, לשלום המדומה ולקרבנותיו האמתיים. עדין הדרך מושכת בקסם שכבר שאינו פג כי הוצא מתוך האינקובטור. עומס עוז נחשב זה כבר לרב-מג. זרים מכנים אותו אדמו"ר.
לשיחה שניהל עוז עם שי (חולדה) שכותרתה "הייתי מסרב למלא פקודה כזו בכל תנאי" (שיח לוחמים, עמ' 119) הגעתי בזכותו של מחבר הספר "תולעת יעקב ודוד ישמעאל" שהפנה את תשומת ליבי הנודדת כחול מדבר אל נקודת ישוב הדעת שהפיק מן השיחה. ולכן אביא את דבריו בספרו (עמ' 119). תאמינו או לא – זהו צירוף מקרים מיוחד, ולא רק הוא ידהים את הקורא.
עמוס: עכשיו ברצוני ל
שאול שאלה שתענה עליה רק אם אתה בטוח שאתה יכול לענות. אילו היית אתה מקבל פקודה ישירה ואישית לירות באנשים בצורה שנראית לך חורגת מדברים שאתה מאמין בהם, מהומאניות, מהחינוך שלך, היית מסרב לפקודה הזאת בכל מחיר, בכל תנאי?
שי: הייתי מסרב לפקודה בכל מחיר ובכל תנאי.
עמוס: היו לך איזה אסוציאציות בשבועות שבהם ישבת ברפיח, ככובש...? אני אתן לך דוגמה קטנה כדי שתבין פשוט את הגל שאני מדבר עליו. אני זוכר רגע באל-עריש... ולא יכולתי להשתחרר באותו זמן וגם הרבה זמן אחרי זה מאסוציאציה ישירה, למקרה כזה ממש שקורה אצל יזהר בסיפור חירבת-חיזעה. גם שם ערבי זקן...
התובנות של היום
כנראה ש'ערבי זקן' ילווה כל אחד מאתנו כל חייו. סמך יזהר המציא אותו ושלה אותו מהרחם הציבורית של עמנו המתקבץ. זה, כפי הנראה, אותו ערבי זקן וצהוב שניצב קודח ליד הביצות לפני מאה ויותר שנים, קיבל את פניהם של בני העלייה השנייה היחפנית.
עכשיו פונה אל עמוס מר 'שם עט', מחברו של 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל' ומבקש ממנו לענות על שאלות כמו שעונים במבחן אמריקני - בכן/לא.
האם מלחמת ששת הימים הייתה פיקניק יזום על ידינו, כן או לא?
האם אתה יוצא מתוך הנחה שרוב אזרחי ישראל, משעה שהופכים לחיילים, אינם "מאמינים" בהומאניות?
האם אתה יוצא מהנחה שמפקד ייתן בדרך כלל פקודה כזאת?
בתנאי שהתשובה על שאלות מס' 1, 2, 3, היא שלילית – האם יש מקום לשאלה על סירוב פקודה?
המחבר 'שם עט' פונה אל עמוס בשאלה: האם ידוע לך שסמך יזהר ממציא סיפורי זוועה רק על לוחמים יהודים-ישראלים, בעוד שהיה יכול לחסוך לעצמו את מאמצי חדוות היצירה ולכתוב כרוניקה? על שחיטת למעלה מששים יהודים – גברים ונשים, תינוקות וילדים בחברון (1929), בעודם חיים וגם לאחר מותם; על אונס נשים לעיני בעליהן, ילדיהן והוריהן, כולם בידי שכניהם הערבים מזה 500 שנה. על פיצוצים, חטיפות אוטובוסים ומטוסים בכל העולם; על ירי בראשיהם של עשרות ילדים יהודים בני ערובה. בהנחה שאתה הוא עמוס עוז, הנה יש בידך כל חומרי הגלם לסיפורים כאלה... (גם אני, מחבר רשימה זו, מבקש להוסיף בענווה ראויה את תרומתה רבת המשמעות של תנועת החופש והשחרור הערבית על צורותיה ושמותיה השונים, מאז ומתמיד, כגון אש"ף, חמאס, חיזבאללה, אל-קאעידה, אירן ודאעש, נוסטרה ושוסטרה, בוקו וחראם). ממשיך המחבר 'שם עט' בשאלותיו, כדלקמן:
בהנחה (עמוס עוז) שתשובותיך לשאלות מס' 3, 2, 1, הן חיוביות – על איזה "בכל תנאי" אפשר עוד לדבר? כל סירוב מחויב... ולבסוף, האם יודע אתה מלחמה שתוצאתה איננה כיבוש? אגב, הכיבוש הערבי הסתיים כבר?
כן, ענו לוחמי צה"ל שהגיעו גם לכותל. עמוס (חולדה) מעולם לא חשב את השלטון הירדני לכובש.
נפולת ונשורת אוסלו
על בסיס תהום תחושותיו המעורפלות של הילד הנבגד עוז החלה מפולת השלגים במלחמת לבנון. מה שהיה בתחילתו מהלך יזום של שרון להקים מדינה פלשתינית בתוניס (אחרי שכשלה בירדן) הביא את רבין, בעקבות שיח לוחמנים, גרוסמנים נפוחי עוז למטרה מקודשת – אוסלו. בנוסף זכינו לכמה טיפים שעוז סינגר עליהם בענווה ראויה לזמר עם. הצהרה רבת רושם כי 'שלום עושים רק עם אויבים' וכי אלה שם אינם נחשבים בגדר אויבים - אלא שליחי מצווה. אלה שם יטפלו לנו בבעיה בלי בג"ץ, בלי בצל"ם, בלי אימהות נגד שתיקה
אימהות נגד – כמה שעוז אוהב להתענג על המושג המופשט, המורבידי, הזה. כדי שלא תצאו מפה עם טעם רע בפה או תחושה של החמצת חלב, קחו הביתה עוד כמה שורות של טעם שיח לוחמים.
עמוס: ברור שאתה לא צריך לחזור ולומר שלא נהנית מהרגשה של כובש (עמ' 120). אבל האנשים שלך, יוצאי צפון אפריקה והוותיקים למיניהם, ואנשי אופקים ודימונה. הייתה הרגשה שהם נהנים מהעובדה שהם כובשים?
ובכן, בעקבות קביעתו של גנרל רבין כי ה"יורדים" הם נפולת של נשורת של נמושות באה מריחת הסמארק של הילד המייבב בעוז במעמקי תהום הנשייה של תחושת אובדן אם האוסרת בכל צו איסור על אנשי החיל שניצלו זה עתה ממוות גם את חדוות ההנאה מניצחון בקרב...
סימני דרך (בעיני אחרים - ניצנים רדומים של תפרחת פאר) של עיוות מוסרי וחולשת דעת מתמיהה לעתיד לבוא נחשפים כפרורי מזון בתוך שיח לוחמים כביכול על קדרות שולי ניצחון קרב. עמי ותמי המדומיינים פיזרו אותם בשבילי היער מתוך תקווה לעתיד לבוא שימצאו בעזרתם את דרכם עד לשערי אוסלו. איש לא שיער אז כי תקום ציפור אופל ענקית, שמה אירן, תנקר כל מה שניקרה בדרכה, כולל עצי היער, ותצהיר גם היא כי יש לכלות את היהודים ולהשמידם.
אי שם במעמקי נבכי נפשו הנפתלת בתהומות רבה צף לו הסופר לעתיד, מיוסר ועווית כאב על שפתיו, מדובב את עצמו לדעת: אימא מסכנה, יקרה ובוגדנית שלי, האם לא מגיע גם לך תעלול מר שבו תתאבד לנגד עיניך נשמתי הצרובה, סוף מקרה פרטי?
האם נסחפתי? מאז ומתמיד סובב עמוס עוז סחוף רגשות בחצרותינו, נע ונד מקולל ואות קינה על מצחו...בעת עצירה באותן עצרות העם שערך, אמר מישהו מנכבדי הבמה, 'האיש הוא מן הנפילים' ובקהל מאחורי ענה לו קול צחקני, הוא מן המפילים.
גיבור על ילדים
עוז מספר השבוע בגאווה לא מוצנעת כיצד בעט בראשו של ראש הממשלה כשהיה בן 12 וראש הממשלה פעוט בן 3 הזוחל מתחת לשולחן. הוא כמובן לא העז לבעוט ביוני שהיה אז בן 6.