מעאקר הערבית לקריית עקרון היהודית

הכפר הערבי עאגר בו נולדתי וגם גדלתי שוכן כשלושה ק"מ מזרחית לעיר רחובות וידוע כיום בשמו קריית עקרון. כך מתואר הכפר בספר מסעות בארץ ישראל המנדטורית או "פלשתין" כפי שקראו לה הבריטים: "בין בתי הכפר הקבר הקדוש של נבי עאגר - הנביא עאגר. מעל פיתחו כתובת ערבית. לפי המסורת הוא מייסד הכפר הזה ולפיכך נקרא בשמו. מסיבת ריב משפחה יצאו חלק מתושביו מחוץ לכפר ובנו להם בתים מערבה ממנו, בצד הכביש אל גדרה... עאגר נכבשה על-ידי כוחות ההגנה בניסן תש"ח (מאי 1948 ) ותושביה הערבים נמלטו ממנה". ניבים שונים בשפה הערבית מחליפים את האות ג באות ק וכך הפכה עאגר לעאקר ומשנסו משם הערבים בכיבוש 48 והתיישבו בה יהודים סרסו אלה את השם ל"עקיר". בשנותיה הראשונות והקשות של מדינת ישראל לא נתן איש דעתו לשמות היישובים בארץ ועאקר הערבית נשאה את השם "עקיר" היהודית למעלה מתריסר שנים. באמצע שנות השישים הסכימה המושבה עקרון הסמוכה לוותר על שמה לטובת עקיר ולקבל שם חדש - מזכרת בתיה. עקיר הפכה לעקרון ולאחר מספר שנים שונה שמה שוב לקריית עקרון. רבים מוותיקי המקום עד עצם היום הזה קוראים ליישוב עקיר ולא קריית עקרון.

כיבוש מהו?

האמונה לפיה אנו והערבים מבינים ומדברים על אותו דבר בדברינו על ה"כיבוש" היא הנחת היסוד עליה נשען "מחנה השלום". מי שמאמין כי ישנו דבר שבגללו אין שלום ויש מלחמות נוראות, אך טבעי סביר והגיוני כי יפתח רגשי תיעוב ושינאה עמוקים לאותו דבר ולאנשים התומכים בו. עבור אלו הקוראים לעצמם "מחנה השלום" ישנו גם ישנו דבר שכזה ואף שם יש לו - "הכיבוש". תנאי הכרחי, אם כי לא בהכרח תנאי מספיק, לשלום המיוחל הוא סוף הכיבוש ובמילים ברורות יותר החזרת השטחים שנכבשו לבעליהם החוקיים. מפליא, מדהים ובשבילי גם בלתי נתפס אך גם בעקיר הכבושה ישנם כאלה המחזיקים בדיעה כי רק "סיום הכיבוש" יביא לנו את השלווה הרוגע והשלום. האמונה לפיה וויתור שלנו על השטחים שכבשנו בשנת 1967 תספק את הערבים שיסכימו להשאיר בידינו את שכבשנו בשנת 1948 מופרכת עובדתית וחד-משמעית. המשפחות הערביות שנמלטו מעקיר בשנת 1948 וצאצאיהם חולמים לחזור לבתיהם. לפני מספר שנים אף שלחו משלחת של שבעים חברים שטיילה ביישוב להזכיר לתושביו כי קריית עקרון היא עאגר הכבושה. "חוק השיבה" של ערביי יהודה שומרון ועזה החתום על-ידי אבו-מאזן עצמו קובע מפורשות כי תושבי עאקר וצאצאיהם אינם סתם חמולות של "ערבים" כפי שמתואר בספר המסע אלא חלק מ"העם הפלשתיני" שצץ משום מקום ומבקש להצטרף למשפחת העמים. על-פי החוק הם יחזרו לאדמותיהם הכבושות בעאגר ולא יוותרו על זכותם זו לעולם. אם לא די בכך קובע החוק כי מי שאי פעם יוותר על זכות מקודשת זו וחלילה יסכים לכך שכפר ילדותי עקיר יהפוך לקריית עקרון - דינו מוות. מי שבאמת ובתמים מאמין כי "הכיבוש משחית" והוא מקור צרותנו שבגללו נהרגים ילדינו במלחמות עקרות חייב לתת לעצמו תשובה ברורה וכנה מדוע אין הוא עומד בדרישתו שלו עצמו ודורש כמו הערבים סוף לכל כיבוש - גם ובעיקר של עקיר. הייתי שמח לשמוע ממנו גם מדוע אני אינני "מתנחל" בעיניו ומדוע נגרע חלקי באהבה הרבה שהוא מרעיף על "מתנחלים" בכלל... כאן התפתלויות לא תעזורנה שהרי הערבים בעניין זה ברורים וחדים. מבחינתם זו גם הסיבה לשבועתם השנייה לעולם לא להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. עבורם עאקר (ה"פלשתינית" כמובן ולא הערבית) לעולם לא תהייה קריית עקרון היהודית. מי שמאמין כי יצליח לשכנע את הערבים לוותר על עאקר הכבושה ולהכיר בה כקריית עקרון צריך לשאול את עצמו על מקור התנשאותו כלפי הערבים כמי שבא לקבוע עבורם מהו "כיבוש" ומהו לא. האם יש כיבוש נאור לעומת כיבוש משחית? שהרי עקיר כפר הולדתי ללא ספק כפר ערבי כבוש וכיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש... הערבים כידוע בניגוד אלינו סרבו לתוכנית החלוקה וקמו עלינו להרגנו כבר ביום הראשון לעצמאותנו. למזלינו ובמחיר נורא של אלפי הרוגים ופצועים שלנו הם מזימתם נכשלה. לכישלונם זה להשמידנו קוראים הערבים בעזות מצח אסון ("נכבה"). כשאנו חוגגים את עצמאותינו הם מתאבלים על כישלונם לחסלנו. כמיטב מסורת נקמת הדם החביבה עליהם חרפת אסונם של ערביי עקיר תמחה רק עם סילוק יהודי קריית עקרון מאדמת "פלשתין" הכבושה. הם כה מתעבים ושונאים את האחראים הישירים לאסונם שלעשות איתם שלום לא עולה ולא יכול לעלות על דעתם כלל. נכבה תחת נכבה - דורשת המסורת. נושאי השלטים "הקץ לכיבוש" חייבים לתת לעצמם תשובה ברורה לשאלה פשוטה: האם יש להחזיר את קריית עקרון ל"עם הפלשתיני"? האם לפנות את תושבי קריית עקרון ולהשיב האדמה הכבושה? כי מהי בסך-הכל קריית עקרון לעומת השלום? כל תשובה שייתנו תעמיד אותם באור מגוחך, חסר עמוד שידרה ומלא צביעות שהרי נוסח אחר אך זהה לשאלה זו הוא האם יש למות למען השלום או שמא עדיף לחיות אפילו בלעדיו. וזאת יש לדעת: דין ארץ ישראל כולה בעיני הערבים כולם ובעיני ערביי יו"ש, עזה וישראל בפרט הוא כדין עקיר - הכפר הערבי הכבוש בו נולדתי וגדלתי והיישוב היהודי במדינת היהודים קריית עקרון בו אמות.