בתקופת המשנה והתלמוד תלמידי חכמים ואף גדולים בתורה למדו ועבדו לפרנסתם. לאור הטיעון של ראשי העדה החרדית שביהדות קיים עקרון גורף של "תורתו אומנותו" מובאים בזה מקורות יהודיים המתארים מציאות שונה לחלוטין:
תקופת הבית השני ותקופת המשנה והתלמוד
חכמי התורה התנאים והאמוראים (תקופת המשנה והתלמוד) היו בדעה שיש לשלב תורה עם עבודה. ואכן, מקובל היה שרק מי שנשא משרה ציבורית התפרנס מהציבור. כל שאר תלמידי החכמים ואף חכמים שהיו ידועים כגדולים בתורה, עסקו במלאכה לפרנסתם. למשל, רבי יוחנן הסנדלר נקרא כך משום שהתפרנס מסנדלרות. רבי מאיר היה סופר סת"ם, רבי שמעון הפקולי עסק בצמר גפן.
רבי הלל אמר ש"המשתמש בכתרה של תורה חולף מן העולם".
רבי צדוק אמר: "אל תעשה עטרה להתגדל בה (להתגאות בתורה) ולא קרדום לחפור בו".
רבי ישמעאל בן אלישע דגל בשילוב בין תורה ועבודה.
רבן גמליאל השלישי, בנו של רבי יהודה הנשיא ויורשו כראש הסנהדרין, שחי במאה ה- 3 לס', קבע: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"
בתקופת הבית השני נוסדו בתי מדרש. בתי המדרש נועדו לתלמידים בוגרים שרצו לקבל "סמיכה", כלומר תואר רבי. בעל תואר רבי יכול היה לשמש כדיין בבית דין או/ו כמורה בבית המדרש.
לצד אלו הלומדים לשם הסמכה התגבשו חבורות של תלמידי חכמים שעסקו בלימוד תורה, אבל עבדו לפרנסתם. תלמידי החכמים קיבלו פטור ממסים שונים מאת השלטון.
פרופ' משה דוד הר תיאר את תופעת קבוצות חכמי התורה בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש.
העדה הקדושה בירושלים
חבורה של תלמידיו של רבי מאיר נקראה בתלמוד הבבלי "קהילא קדישא דבירושלם" (הקהל הקדוש שבירושלים). על אורח החיים של חבורת תלמידי החכמים מסופר בקוהלת רבה ט', ט', שהם חילקו את היום לשלושה חלקים: "שליש לתורה,שליש לתפילה, שליש למלאכה".
וקיימת גם גירסה נוספת שתלמידי החכמים חילקו את השנה כך שלמדו תורה בימות החורף ועסקו במלאכה בימות הקיץ.
רבי מאיר היה מראשי המנהיגות היהודית לאחר מרד בר- כוכבא. הוא השתייך לדור ה-4 של התנאים. נוסף להיותו ראש בית מדרש הוא עסק לפרנסתו כסופר סת"ם.
פרופ' הר מצא סימוכין לכך שאמנם הקיסר אדריאנוס אסר על יהודים לגור בירושלים לאחר מרד בר- כוכבא (135 לס' ), אבל רומי ביטלה איסור זה בימי רבי יהודה הנשיא, בעקבות שיפור היחסים בין היהודים לרומי.
רבי יהודה הנשיא, ראש הסנהדרין, נולד בתקופת גזירות השמד של הקיסר אדריאנוס, כנראה, בין 135 ל-137 ונפטר בערך במחצית הראשונה של המאה ה- 3 לס' (כנראה ב-220 לס' ). בימיו נחתמה התורה שבע"פ - היא המשנה בשנת 200 לס'. בימיו גם, כאמור, השתפרו היחסים בין הנשיאות ובין השלטון הרומי.
אילין דבי רבי ינאי
דור לאחר מכן, רבי ינאי חי עם קבוצת תלמידי חכמים בכפר עכברה ליד צפת. החבורה נקראה "אילין דבי רבי ינאי". תלמידי החכמים בעכברה עסקו בלימוד תורה ובעבודה חקלאית, וכן נתנו ייעוץ לתושבי הכפרים היהודיים הסמוכים בשאלות לגבי ההלכה על-פי הפסיקה של הסנהדרין.
גם לאחר מותו של רבי ינאי המשיכה חבורה כזאת לפעול דורות רבים.
רבי ינאי חי במחצית הראשונה של המאה ה- 3 לס', והשתייך לדור הראשון של האמוראים. הוא לימד בבית המדרש שלו בעכברה וגם שימש כדיין בבית הדין בציפורי. הוא היה בעל אדמות בכפר עכברה ותלמידיו התפרנסו מעבודה חקלאית בעיבוד אדמותיו.
הרמב"ם - רבי משה בן מימון (1135 - 1204)
הרמב"ם התבטא בחריפות נגד לומדי תורה שדרשו ממהציבור לפרנסם. הוא הסתמך על גדולי התנאים שעסקו בלימוד תורה אבל עבדו לפרנסתם והתנגדו לפרנסת חכמים על חשבון הציבור.
הרמבם כתב: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה" ( הלכות תורה פרק ג' ה' ). בהמשך הוא ציטט דברי תנאים בנדון.
חכמי תורה בדורות האחרונים
חכמי תורה בדורות שלאחר מכן, כמו יוסף קארו (1483 - 1575 ), מחבר "שולחן ערוך, ואחרים, הגיעו למסקנה שבשל הכמות העצומה של החומר שהצטבר בספרות הדתית אין אפשרות להגיע לרמת הידע וההעמקה הדרושים בידיעת התורה אם יש לעסוק בפרנסה. לכן, קבעו גדולי התורה שאלה המקדישים חייהם ללימוד תורה, יתפרנסו מהציבור.
אבל, גדולי הדור לא סברו שמי שאינו מתאים ללימוד תורה, כלומר, מי שאינני עילוי בתורה, זכאי לחיות על חשבון הציבור, ועליו לעבוד לפרנסתו.
מכל הנאמר משתמע שאין הלכה ביהדות המצדיקה את התפישה החרדית ש - 70,000 בני הקהילה ילמדו תורה ויחיו על חשבון הציבור. רק אלו בעלי הכישורים, כלומר, עילויים זכאים על-פי ההלכה להתפרנס ע"ח הציבור. כל השאר חייבים לעבוד לפרנסתם וללמוד תורה בזמנם הפנוי.
העובדה שהמנהיגות של הקהילה החרדית נותנת לגיטימציה לאלה שאינם עילויים לחיות על חשבון הציבור והפכה את הישיבות למקלט ל"אוכלי חינם" היא פסולה מבחינה מוסרית.
הציבור הלא-חרדי לא היה מתקומם נגד התפישה של "תורתם אומנותם" לו המנהיגות החרדית הייתה נוהגת ביושר ומשאירה בישיבות רק עילויים. לא ייתכן ש- 70,000 צעירים חרדים יחיו על חשבון הציבור. לא יעבדו ולא ימלאו את חובותיהם כאזרחים לשרת בצבא או בשירות לאומי.
החברה הישראלית איננה מסוגלת מבחינה כלכלית לשאת על כתפיה כמות כזאת של אנשים שאינם עובדים, ושאר האזרחים אינם מוכנים לוותר על רווחת משפחותיהם כדי לממן תופעה אנטי- ברתית ופרזיטית. הניצול הציני של המפלגות הדתיות את היותן לשון המאזנים בפוליטיקה לקבלת תקציבים והטבות ל-70,000 אברכים, פוגע ברמת השירותים ששאר האזרחים מקבלים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה.
יש לדרוש מראשי הישיבות להעביר מיד, ללא כל דיחוי, את שמות אלו שאינם מתאימים ללימוד תורה במסגרת "תורתם אומנותם, על-מנת שאלה שגילם מתאים יגויסו לצה"ל והשאר לשירות לאומי. לאחר סיום שירותם בצבא או בשירות לאומי הם יקבלו הכשרה מקצועית ויצאו לעבודה.