מוצאם האתני של הנוצרים בארץ

הפיניקים, מצור וצידון אשר בלבנון ניצלו את הגליית תושבי הגליל על-יד אשור במאה ה- 8 לפנה"ס כדי לחדור לגליל. הם התפשטו לעבר הגליל המערבי. גם קדש בצפון הפכה לקדס והייתה יישוב פיניקי שהתנכל לכפרים היהודים בסביבה החדירה של הפיניקים לאזורים בארץ נמשכה תחת הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל (המאה ה- 6 לפנה"ס ). הפיניקים התפשטו לעבר חופי ארץ ישראל עד לעיר דור. הפרסים היו זקוקים לצי הפיניקי מכיוון שלא היה להם צי ושתפו פעולה עם הפיניקים. בתקופה הרומית, הגליל המערבי היה פיניקי, עם מספר מובלעות יהודיות. על הקשר בין הערים הפיניקיות לגליל מעידה תפוצת המטבעות הפיניקיות. הגליל שיווק את עודפי תוצרתו בתבואה, שמן ויין לערים הפיניקיות. הממצא הארכיאולוגי מעיד על התיישבות פיניקית בראש זית ובקדש. בניגוד לקבוצות האתניות השמיות האחרות, השתלבו הפיניקים בתרבות ההלניסטית, לאחר כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון (המאה ה- 4 לפנה"ס, ובמערכת ערי הפוליס מראשיתה של התקופה ההלניסטית, אם כי הם שמרו על זהותם הפיניקית. פיניקים מצידון אף התיישבו באזור אדומאה בדרום יהודה במסגרת התפשטותם לצורכי מסחר. בספר "חיי אפיפניוס" שנכתב ע"י אב הכנסייה אפיפניוס, מסופר שהוא ומשפחתו התגוררו בכפר בסביבת בית גוברין. אפיפניוס היה ממוצא פיניקי. בתקופת הכיבוש הנוצרי- ביזאנטי (מאות 7- 4 לס') הפך הגליל המערבי לאזור המאוכלס בנוצרים. השלטון הנוצרי- ביזאנטי ניצר את האוכלוסייה המקומית הפיניקית וגם יישב באזור מתיישבים נוצרים מהמערב. ערב הכיבוש הערבי (המאה ה- 7 לס') הייתה בריחה המונית של נוצרים- ביזאנטים מהארץ מפחד המוסלמים. אלה שנותרו נטבחו ברובם. הפיניקים המנוצרים והסורים- ארמים נותרו בגליל המערבי. השלטון הערבי- מוסלמי לא ניהל מדיניות של איסלום, אם כי ניהל מדיניות של שירעוב, כלומר החלפת שפת הדיבור מיוונית לערבית ואת התרבות ההלניסטית לערבית. הנוצרים אימצו, בהדרגה, את השפה והתרבות הערבית. הצלבנים (מאות 11 - 13 לס') הושיבו בגליל המערבי מתיישבים צלבנים מהמערב. אבל ערב הכיבוש הממלוכי- מוסלמי (מאה 13 לס') רבים ברחו ואלה שנותרו נרצחו ברובם. בגליל נותרה, בעיקר, האוכלוסייה המקומית הנוצרית. הסקר הארכיאולוגי שנערך בראשות רפאל פרנקל ב-2001 מאשר את הנוכחות הפיניקית בגליל המערבי. בתקופה הפרסית שלטו צור וצידון על מרבית אזור החוף, כולל אכזיב ועכו. בגליל המערבי העליון עבר קו הגבול בין הריכוז היהודי לפיניקי בהר מירון. ממערב הר מירון היה האזור הפיניקי. פרנקל מצא ממצאים המעידים על נוכחות פגאנית בגליל העליון בתקופה ההלניסטית. בתקופה הרומית עדיין עבר הגבול בין האזור הפיניקי ליהודי בגליל העליון בגוש הר מירון. התפוצה של החרסים הראתה, על-פי הסקר, קורלציה ברורה בין האזור היהודי בו היו נפוצים חרסים מבית חנניה, מפעל יהודי לכלי חרס, ובין האזור הפיניקי ממערב להר מירון, בו היו נפוצים חרסים פיניקיים. בתקופה נוצרית- ביזאנטית הייתה קיימת הבחנה ברורה בין האזור המערבי של הגליל העליון בו הייתה תפוצה רחבה של כנסיות לבין האזור היהודי שהתאפיין בבתי כנסת במזרח הגליל העליון. כיום מרוכזים הנוצרים, בעיקר, במספר יישובים בגליל המערבי: כפר יאסיף, אעבלין, שפרעם ונצרת. גם בחיפה חיים נוצרים. גם בגליל המזרחי מרוכזים הנוצרים, בעיקר, בכפר כנא, עילבון וגוש חלב.

במאה ה- 18 התיישבו מרונים מלבנון בגוש חלב, בירעם ואיקרית אשר בגליל העליון המזרחי. במלחמת העצמאות הועברו תושבי בירעם ואיקרית, משיקולים צבאיים ליישובים אחרים. אנשי בירעם הועברו לגוש חלב ואנשי איקרית הועברו לראמה. אבל, חלק מהם התיישב בחיפה, עכו, נצרת וירושלים. שאדי חלול-רישא מגוש חלב טוען שהמרונים אינם ערבים אלא צאצאצאי סורים- ארמים. ואכן, כתבי הקודש של המרונים כתובים בארמית. שאדי עומד בראש קבוצה מרונית הדורשת מישראל להכיר בהם כארמים ולא כערבים. שאדי מטפח את הוראת הארמית במערכת החינוך של גוש חלב ומעודד את הצעירים להתנדב לשירות לאומי/אזרחי או לצה"ל. הוא עצמו היה קצין בצה"ל.

המידע על הגירת סורים- ארמים לארץ הוא דל ביותר. אבל, סביר להניח שסורים- ארמים ניצלו את הוואקום שנוצר כתוצאה מהכיבוש האשורי וההגלייה של ישראלים מהגליל כדי להתיישב בארץ. זאב ספראי פירסם מאמר על הסורים- ארמים בו חילק את האוכלוסייה הנכרית הארמית בארץ ל-3 קבוצות מבחינת מידת התערותם בתרבות ההלניסטית: חלק אימצו את התרבות ההלניסטית ושינו שמותיהם ליוונים. חלק אימצו את התרבות ההלניסטית באופן חלקי. חלק נשארו נאמנים לשפה הארמית, תרבותה ופולחן האלילים השמיים ושמרו על שמותיהם הארמים. ספראי הגיע למסקנה שהסורים- הארמים היו קבוצה אתנית- דתית גדולה ורובה הייתה דוברת ארמית. רוב הסורים- הארמים התיישבו באזורים כפריים, אבל חסר מידע על ריכוזיהם. בערי הפוליס הם נימנו על השכבות הנמוכות. הם עבדו לאלילים שמיים. יוספוס פלביוס הזכיר סורים בקיסריה ובסקיתופוליס (בית שאן ). כמו-כן, היו סורים ששרתו בצבא הרומי. בגבע נמצאה כתובת הוקרה ביוונית לכהן שקיימת השערה שהיה סורי- ארמי. ספראי קבע שבארץ היו נוכרים דוברי ארמית שהייתה דומה לארמית שבפי היהודים במאות השנייה והשלישית לס'. ישראל לוין העריך שבכפרים ובעיירות הייתה שפת הדיבור של הסורים- הארמים ארמית ורק במרכזים העירוניים הם אימצו את היוונית. משה דוד הר קבע שחלק גדול מהארמים התיוון והתבולל במתיישבים היוונים, אבל חלק לא מבוטל שמר על ייחודו. בכפר יאסיף התגלתה כתובת יוונית מתקופת הכיבוש הרומי, של דיאודותוס בן ניאופטומוס בה הוא מודה לאלים הדד ועתרגתה (שמות של אלים סוריים) בשמו ובשם אשתו וילדיו ומקים לכבודם מזבח. השם דיאודותוס הוא כשמו של מושל עכו שלכד את יונתן החשמונאי. אולי הכתובת היא מאותו זמן (המחצית השנייה של המאה ה- 2 לפנה"ס ). כנראה שבכפר גרו יהודים ונוכרים, כנראה, סורים- ארמים...

לאחר דיכוי מרד בר- כוכבא (135 לס' ) והתרוקנות אזור יהודה מרוב יושביו היהודים, כתוצאה מהריסת היישובים, מעשי טבח ובריחה מהארץ, החלה קולוניזציה יזומה ע"י השלטון הרומי ובין השאר הובאו מתיישבים סורים- ארמים. איתן קליין ערך סקר ארכיאולוגי של אתרים ביהודה הכפרית, מנחל שילה בצפון ועד לדרום הר- חברון בתקופה הרומית המאוחרת, מלאחר דיכוי מרד בר - כוכבא (135 ) עד המחצית הראשונה של המאה ה- 4 לס', שהתפרסם ב-2012. בכל האתרים הללו התיישבו נוכרים, והסקר אינו כולל את כל האתרים. קליין הגיע למסקנה שנטישת מרבית האזורים ביהודה מתושביהם היהודים "יצרה חלל יישובי שאיפשר למינהל הרומי לנצל את השטח שניטש כרצונו, וליצור בו דגמי יישוב חדשים שיאפשרו את ניהולו התקין תוך שליטה טובה בשטח". קליין קבע שהדבר נעשה באמצעות מספר אלמנטים מרכזיים, וביניהם יישוב וטרנים של הצבא הרומי ממוצא מזרחי והבאת מתיישבים מזרחיים מהפרובינציות הרומיות הסמוכות ליהודה. קליין השתכנע מהממצאים ש"מדיניות זו נעשתה מתוך ראייה כוללת של האינטרסים האימפריאליים באזור זה ורצונו של הקיסר לייצב את שלטונו בפרובינקיה הסוררת ולשנות מהייסוד את הרכבה הדמוגרפי תוך מחיקת סמליהם של התושבים היהודים והעברה שיטתית של אדמתם לידיים נוכריות". הההתיישבות הנוכרית התאפשרה כתוצאה מהפקעת הקרקעות מידי היהודים על-רקע המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של מציאות שלטון זר שניהל מדיניות קולוניזטורית והיה מעוניין לנשל את היהודים מאדמתם.

בעוד שבאזור ירושלים וסביבתה רוב המתיישבים היו ממערב האימפריה הרומית ו/ או ממשוחררי הלגיון הרומי, במרחב הכפרי של אזור יהודה מצפון לקו בית גוברין - חברון היה הרכב מגוון יותר שכלל מתיישבים ממערב האימפריה, משוחררי הלגיונות הרומיים, מתיישבים מפיניקיה, סוריה וערביה שהיו ממוצא מזרחי. האוכלוסייה הייתה פגאנית. האוכלוסייה הנוכרית שהשתייכה לתרבות ההלניסטית הייתה מורכבת מווטרנים מאירופה המערבית ומהווטרנים של חילות העזר שגויסו מקרב תושבי ערי החוף. קליין הגיע למסקנה שלאוכלוסייה זו, שהשתייכה לתרבות ההלניסטית, הייתה השפעה על מהלכים חברתיים, תרבותיים ודתיים בשל קירבתה לשלטון הרומית. לעומת זאת, האוכלוסייה המזרחית שהייתה מורכבת מיוצאי הצבא הרומי וממתיישבים שהובאו מהפרובינקיות הסמוכות, לא הייתה בעלת מעמד דומה. הנוכרים ממערב אירופה השתייכו למעמד סוציו- כלכלי יותר גבוה מזה של האוכלוסייה ממוצא מזרחי, שהשתייכה לשכבה יותר נמוכה. בשל קרבתה לשלטון, סבור קליין, הקבוצה המערבית הייתה בעלת אמצעים טובים יותר, והשאירה יותר שרידים אפיגרפיים ואמנותיים ועל כן קשה לקבוע על-פי ממצאים אלה מה היה היחס המספרי בין האוכלוסייה המערבית למזרחית. המתיישבים מהמזרח, כאמור, בעיקר וטרנים של הצבא הרומי ותושבי הפרובינציות השכנות, קיבלו אדמות והקימו בעיקר חוות חקלאיות. קליין קבע, את תפרוסת האוכלוסייה הסורית - ארמית באמצעות הסקר הארכיאולוגי, על-פי מנהגי קבורה, אספקטים אמנותיים, כתובות ואתרי פולחן. מהממצאים הארכיאולוגיים מתברר שהמתיישבים ביהודה, בניגוד למתיישבים באזור ירושלים, היו ברובם מזרחיים. באתרים באזור נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים שהיו אופייניים לתושבי המזרח, כגון צלמיות של אלים. שרידים כאלה נתגלו, למשל, בגזר, בבית נטיף, בית ג'מאל, בן שמן. צלמיות כאלה נתגלו בסוריה ובחורן. כמו-כן, נתגלו צלמיות דומות לאלו שבערי החוף הפיניקיות המעידות על מתיישבים פיניקיים. החל מהמאה ה- 3 הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על התחזקות ההשפעה הסורית והפרתית מבחינה תרבותית. לדעת יורם צפריר ייתכן שההחלטה על שינוי שמה של יודיאה לסוריה- פלשתינה נבעה לא רק מהרצון למחוק את שמה של יודיאה אלא גם מהרצון לרצות את המתיישבים מפרובינקיה סוריה. קליין הביא מקורות יהודיים בהם נמצאו הדים לחדירתם של נוכרים ממוצא מזרחי ליהודה לאחר מרד בר - כוכבא. התושבים הפגאנים מהמזרח ביהודה נוצרו ע"י הכיבוש הנוצרי- ביזאנטי במשך המאה ה- 4 וה- 5 לס'. ערב הכיבוש הערבי- מוסלמי (מאה 7 לס') הייתה בריחה של נוצרים ממוצא מערבי מהארץ מפחד המוסלמים ואלה שנותרו נטבחו ברובם. השלטון הערבי - מוסלמי (640 - 1099 ) לא ניהל מדיניות של איסלום אם כי ניהל מדיניות של שירעוב, כלומר, החלפת השפה היוונית והארמית בערבית והתרבות ההלניסטית בערבית. הנוצרים הורשו, מלבד תקופות קצרות של רדיפות, לנהל את חייהם ללא הפרעה. למרבה הצער, השירעוב הביא להעלמותה של השפה והתרבות הארמית. הצלבנים ששלטו בארץ בין 1099 - 1260 ובאזור עכו עד 1290, הביאו מתיישבים נוצרים מהמערב ומהאימפריה הביזאנטית ליהודה ודרום השומרון. אבל, ערב הכיבוש הממלוכי- מוסלמי הייתה בריחה המונית של המתיישבים הצלבנים והנותרים נטבחו. רוב הנוצרים שנותרו בארץ היו צאצאי הפיניקים והסורים- הארמים.

ניתן ללמוד על גודל האוכלוסייה הנוצרים באזור הכפרי של יהודה וירושלים מהמחקרים של אהוד טודנו וברנרד לואיס.

סנג'ק (נפת) יהודה

האוכלוסייה הנוצרית, היוותה על-פי אהוד טולידאנו, רק 24.8% מכלל אוכלוסיית הסנג'ק . הכפרים הנוצריים היו מרוכזים מדרום לירושלים סביב המקומות הקדושים לנצרות, ומצפון לירושלים על הדרך הראשית לשכם. הנוצרים בכפרים הקטנים נהגו להתפלל בימי א' ובחגים בכנסייה של הכפר הגדול ביותר בשכנותם. אזור יהודה וירושלים היה נוצרי ברובו בתקופה הצלבנית. אין מידע על גורלם בתקופה הממלוכית. אבל, על-פי הנתונים שהביא טולידאנו במפקד העות'מאני הראשון ב-1525/6, 8 שנים לאחר הכיבוש, נותרו במחוז ירושלים רק 7 כפרים בהם חיו נוצרים, ורק 3 מהם היו בעלי אוכלוסייה נוצרית בלבד, ואילו על-פי הנתונים שהביא לואיס היו באזור 6 כפרים בהם חיו נוצרים וב-5 מהם היה רוב נוצרי. בחברון לא נמצאו ב-1525/6 נוצרים. מספר הנוצרים באזור הכפרי של סנג'ק ירושלים על-פי לואיס היה ערב הכיבוש העות'מאני 3,834 נוצרים. על-פי טולדאנו הגיע המספר ל-4,000. המספר הכולל של הנוצרים בסנג'ק כולו, כולל ירושלים, היה כ-5,000

סנג'ק עזה

העיר עזה הייתה בעלת אוכלוסייה נוצרית גדולה. זה היה מרכז נוצרי חשוב ביותר מבחינה דמוגרפית בתקופה הצלבנית. במפקד הראשון לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים, ב-1525/6 נימנו, על-פי לואיס, 1,410 נוצרים. במשך המאה ה- 16 הגיעו לעזה נוצרים שברחו מיהודה ומאחר שעזה נהרסה בעת הכיבוש הממלוכי סביר להניח שהנוצרים לא היו מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה שברחה או חוסלה. באזור הכפרי של עזה מוזכרים במיפקד הראשון 346 נוצרים ובאזור רמלה ולוד 773 נוצרים, שהם 1,119. סה"כ חיו בסנג'ק עזה 2,529 נוצרים

סנג'ק צפת (אזור הגליל)

בתקופה הצלבנית חיו נוצרים בנצרת, טבריה, כפר כנה, עכו ובאזור מערב הגליל הם היו האוכלוסייה העיקרית. בעיר צפת לא היו נוצרים. העיר טבריה נהרסה על-ידי הממלוכים ונותרה החורבנה לאורך שלטונם. במיפקד העות'מאני הראשון מוזכרים על-פי לואיס:

בנפת טבריה - כלומר הגליל התחתון 48 נוצרים בנפת עכו - גליל המערבי אין כלל איזכור של נוצרים. בעיר נצרת מוזכרים 36 נוצרים בנפת צפת - 84. בסה"כ 168 נוצרים בכל אזור הגליל ב-1525/6. לדעת רוד הארולד זהו נתון תמוה לאור העובדה שהגליל המערבי היה בעבר נוצרי ברובו ובגליל המזרחי היו מובלעות נוצריות. על-פי נתונים אלה היוו הנוצרים פחות מ-1% מאוכלוסיית הגליל. ב-1525/6. הארולד הטיל ספק בנתון זה והעדיף את הערכתו של ג. שומכר G.Schumacher ) ) שבשלהי המאה ה- 16 היוו הנוצרים 16.88% מכלל האוכלוסייה בארץ. על-פי הערכה זו היה מספר הנוצרים בגליל 4,102 ב-1525/6 . הנימוק של שומכר היה שהאוכלוסייה הנוצרית בוודאי לא גדלה מהתקופה הממלוכית לעות'מאנית והמפקדים האחרונים במאה ה- 16 היו יותר יסודיים מהראשונים. סך הכל היו בסנג'ק צפת כ-4,102 נוצרים.

סנג'ק שכם (אזור השומרון)

האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון היה נוצרי ברובו, מהתקופה הביזאנטית. על-פי סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים. בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הביזאנטית. הצלבנים התיישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים, כך שיתכן שמספר הנוצרים בדרום בשומרון אף עלה. אין כל מידע על הנוצרים באזור השומרון בתקופה הממלוכית ובמפקד העות'מאני הראשון ב-1525/6 אין נתונים על אזור שכם. על-פי המפרד של 1533/9 באזור הכפרי התגוררו 173 נוצרים ובעיר שכם גרו 90 נוצרים. בסנג'ק שכם התגוררו 263 נוצרים. לסיכום, על-פי הנתונים שהובאו האוכלוסייה הנוצרית ערב הכיבוש העות'מאני הגיעה ל: סנג'ק ירושלים - 5,000 סנג'ק עזה- 2,529 סנג'ק צפת - 4,102 סנג'ק שכם - 263 סה"כ: 12,000 - 13,000 אבל, אם נקבל את הערכתו של שומכר שהנוצרים במאה ה- 16 היוו 16.88% הרי שהאוכלוסייה הנוצרית הגיעה ב-1525/6 ל-20,815 מתוך 123,313. כלומר, בשלהי השלטון הממלוכי היו כ-21,000 נוצרים.

מעשי הטבח בעת הכיבוש הממלוכי

עזיבה בשל העויינות מצד השלטון הממלוכי וההידרדרות במצב בכלכלי והביטחוני, המגיפה השחורה שפרצה ב-8/ 1347 פגעה גם בנוצרים. התאסלמות, אם כי חסרים נתונים על ממדיה. יחסו של השלטון הממלוכי לנוצרים היה נוקשה יותר מאשר כלפי היהודים. על היחס ניתן ללמוד מהמקרים הבאים: ברעידת האדמה ב-458, כיפת כנסייה בירושלים, מדרום לכנסיית הקבר נהרסה. המושל אישר את תיקון המבנה ואף הקאדי, אבל, אחד השופטים התנגד להחלטה וביוזמתו נהרס הבניין לאחר שכמעט הושלמו התיקונים. חיכוכים בין הקהילה המוסלמית הקנאית לבין הקהילה הנוצרית בהר ציון. ב-1489/90 בנו הנזירים כיפה חדשה לכנסייה. המוסלמים התנגדו והרסו את הכיפה. הנזירים הפרנציסקנים מהר ציון נאסרו וגורשו לדמשק ב-1365 . נראה, שחלקם חזרו ונאסרו שוב וגורשו לקהיר ב-1476... המרונים אינם היחידים ששמרו על שפתם הארמית. יש כ-500 מהעדה הקתולית וכ-1,500 מהעדה האורתודוכסית שהם דוברי ארמית. עובדהזו מחזקת את התזה שהנוצרים הם צאצאי סורים- ארמים. מספר הנוצרים בישראל כיום הוא 158,000. לסיכום, סביר להניח שהנוצרים בישראל הם ברובם צאצאי פיניקים וסורים- ארמים, ולא ערבים אם כי, כאמור, הנושא טעון מחקר מקיף...

טולידאנו, אהוד, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות",פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979. לואיס, ברנרד, " ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על-פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים", ארץ ישראל, כרך ד', 1959 עמ' 170 - 187. לוין, ישראל.ל, "פני התקופה: ארץ ישראל כחלק מהאימפריה הרומית והמרד הגדול", בקובץ ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת מנחם שטרן, כרך רביעי, 1981, עמ '129 ספראי, זאב, "האוכלוסייה הנכרית דוברת ארמית בארץ ישראל בתקופה הרומית", בקובץ, יהודים ונוכרים בארץ ישראל בימי הבית השני, המשנה והתלמוד, בעריכת אהרון אופנהיימר ושו"ת, 2003, עמ' 83 - 101. קליין, איתן, "על מוצאם של תושבי היישוב הכפרי בהרי ושפלת יהודה בתקופה הרומית המאוחרת", בקובץ, מחקרים חדשים על ירושלים, בעריכת א. פאוסט ושו"ת, כרך 16, 2010, עמ' 321 - 350. קליין, איתן, היבטים בתרבות החומרית של יהודה הכפרית בתקופה הרומית המאוחרת (135 - 324), חיבור לקבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2012. שפק ליסק, רבקה, מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בא"י, 2015, הוצאת כרמל. Frankel, R. et al, Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee, 2001 Harold, Rhode,1979, The Administration and Population of the Sancak of Safed in the 16th Century, Ph.d Dissertation, Columbia U