"את הפולשים הציונים נשחט עד האחרון"

המעורבות הישירה של המדינות הערביות העצמאיות והעצמאיות-למחצה במשבר הארץ-ישראלי התחזקה אחרי כישלון שלב-הפתיחה של "המרד הערבי" ב-1938-1937, שמטרתו הייתה לשכנע את הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה פלשתינית ולהסתלק רשמית מהצהרת בלפור. "המרד" כלל מעשי טרור נגד היהודים ונגד הבריטים, ושביתה כללית של ערביי ארץ-ישראל שנמשכה זמן רב ולא הניבה את התוצאות שיוזמיה ציפו להן. ביוזמת הוועד הערבי העליון של ערביי ארץ-ישראל קראו להם אפוא שליטי עבר-הירדן, עירק, סוריה ותימן, להפסיק את השביתה ואת המרד, ולחכות למסקנות ועדת-החקירה הבריטית, בראשות הלורד פיל. הבריטים עודדו את ההתערבות הזאת. המרד – שחודש בקיץ 1937, אחרי פרסום דוח ועדת פיל – הגיע לשיאו ב-1938 ודוכא בידי הבריטים בתחילת 1939, בסיוע ארגון ה"הגנה" ופעילות עצמאית של אצ"ל. אנשי הכנופיות הערביות חזרו לכפריהם ללא עונש.¹ במרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5000 ערבים, רבים מהם על-ידי אחיהם הפלשתינים בטרור פנימי?.² מצבם הכלכלי של ערביי ארץ-ישראל הורע מאוד. בין ההרוגים היו רבים ממנהיגיהם, ואחרים גורשו מן הארץ, לרבות מנהיגם העליון, חאג' אמין אל חוסייני. התוצאה – לא רק שמטרתם של הפלשתינים לא הושגה, אלא הקזת הדם שעברו, מכל הבחינות, החלישה אותם מאוד, והם הגיעו למלחמת העצמאות, לאחר עשר שנים, חסרי יכולת פעולה. כך אִפשר המרד הערבי הכושל, ליהודים, שהגיעו בלתי מוכנים למלחמה ב-1948, בכל זאת לנצח. מאידך-גיסא, התמקדות היהודים, כסייענים לבריטים בלוחמת אנטי-טרור, הייתה בעוכריהם, בבואם להילחם בטרור הפלשתיני, וכאשר היה עליהם להילחם נגד צבאות ערב הסדירים. כבר אז התברר שיש לנו לוחמים טובים, אך מצביאים חסרי הבנה. הלקח שלא נלמד היה שיש להכשיר מצביאים, ולא למנות מפקדי כיתות למצביאים – נוהג שלא השתחררנו ממנו עד כתיבת שורות אלה.

אחרי דיכוי המרד, הזמינה בריטניה את נציגי המדינות הערביות ואת נציגי ערביי ארץ-ישראל, ללונדון, לוועידת שולחן-עגול עם נציגי התנועה הציונית. הבריטים קיוו שמדינות ערב תסייענה להם למתן את דרישות ערביי ארץ-ישראל, על כן שחררו כמה ממנהיגי ערביי ארץ-ישראל הקיצוניים מבתי-הכלא, ואפשרו להם להשתתף בוועידה, (טעות שישראל חוזרת עליה שוב ושוב עד היום, ואי הבנה המאפיינת את המערב, ובייחוד את ארצות הברית, שביקשה לחולל "אביב ערבי" וחוללה "צונאמי מוסלמי", שפוגע בה מאוד ומזיק לאינטרסים שלה). אלא שקרה דווקא ההפך. מנהיגים אלה השפיעו על נציגי ארצות ערב, ואלה סרבו לשבת עם נציגי היהודים. על כן ארגנו הבריטים שתי ועידות נפרדות, במקביל. הייתה זאת הוועידה הראשונה בנושא ארץ-ישראל שמצרים השתתפה בה. הבריטים היו אפוא הגורם שגרר את מצרים לתהליך, ששיאו היה בעימות שהיא עמדה בראשו, בתחילה נגד הציונים ואחר-כך נגד מדינת ישראל. ועידת השולחן-העגול בלונדון נכשלה. בריטניה פרסמה את "הספר הלבן" של מקדונלד³ כדי לרצות את הערבים, אך הם לא התרצו. עבר-הירדן הייתה המדינה הערבית היחידה שקיבלה את "הספר הלבן". האחרות דחו אותו, בהשפעת הוועד הערבי העליון. אחרי הכישלון הצבאי של המרד שותקה הנהגת ערביי ארץ-ישראל, ומדינות ערב, שהיו עתה לאפוטרופסיות שלהם, לא העזו לכפות על בני-חסותן מדיניות "מתונה" שהייתה עשויה לקרבם אל יעדיהם. במחנה הערבי שלטה "דיאלקטיקת הרחוב": המנהיגים הסיתו את ההמונים נגד כל פשרה עם הציונים, ובעצמם חששו להסכים לפשרה שלא תתקבל על דעת ההמונים. בכל המגעים הבינלאומיים בנושא המשבר בארץ-ישראל הסתמכו טענותיהם של נציגי מדינות ערב על אי-היכולת לרסן, בארצותיהם ובארץ-ישראל, את ההמונים המתנגדים לכל הסכם עם הציונים. אחרי שנים הודו כמה משליטי מדינות אלה בחצי-פה שהם היו מוכנים להשלים עם "הספר הלבן". אבל בדינאמיקה של העימות עם הציונים, במאבקים הפנימיים המזרח-תיכוניים, השתלטו הזרמים הקיצוניים על כל המחנה הערבי.⁴ כשהוקמה הליגה הערבית ב-1945, צורף לאמנת-היסוד שלה נספח בדבר עצמאות פלשתין, ובמוסדות הליגה הוקצה מקום לנציג ערביי ארץ-ישראל. תפקיד הנציג הוטל על מוסא אל-עלמי.⁵ עם הודעת בווין על הקמת ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית (ב-13 בנובמבר 1945) התכנסה הליגה הערבית למושב השני שלה בקהיר וניסחה את דרישותיה: א. עצמאות לפלשתין והפקדת גורלה בידי רוב תושביה; ב. הפסקת העלייה היהודית; ג. הוצאת נושא ההגירה היהודית לפלשתין מתחום סמכויותיה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית.⁶ במסמך שהגישה הליגה לוועדת-החקירה, נכללה דרישה לבטל את המנדט הבריטי ולהקים מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל. נציגי ערביי ארץ-ישראל, שהופיעו לפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, לא הפגינו נכונות להתפשר. בימי המאבק המר, המלווה טרור, בין המפלגה החוסיינית ובין ה"אופוזיציה", לא היה למתונים שבערביי ארץ-ישראל סיכוי להשמיע את קולם. נציג הוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, אמר לחבר הוועדה: "הערבים אינם יכולים לראות בכם את הפוסקים בעניין זכותם הטבעית על ארצם: אין להעמיד בסימן-שאלה את הזכות הזאת." נציג אחר של הוועד הערבי העליון, עוני ביי עבד אל-האדי, אמר: "לכל ערבי ארץ-ישראלי יש אחת משתי דרכים: למות, או לשים קץ להצהרת-בלפור... לא תקום מדינה יהודית בארץ-ישראל כל עוד חי ערבי אחד ויחיד. מוטב שתחליטו להפסיק את ההגירה היהודית ולהקים מדינה ערבית שתהיה מאוחדת עם שאר ארצות ערב". מיד אחרי פרסום דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית, במאי 1946, התכנסו ראשי מדינות ערב בארמון המלך פארוק שבאינשס, דנו בדוח הפרו-ציוני, לדעתם, והחליטו להילחם נגד קיפוח זכויות הערבים הפלשתינים, ובייחוד נגד הגירת היהודים לארץ-ישראל. נראה שהם התייחסו ברצינות למטרותיה של התנועה הציונית, וחששו שיהודים רבים אומנם יבואו למזרח-התיכון ויהיו בו לגורם קולוניאלי, אך עדיין לא האמינו שמדינה יהודית תוקם בקרוב. אחרי זמן קצר, כשעמדה על הפרק הקמת המדינה היהודית, טענו ראשי מדינות ערב שהיא עתידה להיות בסיס שממנו ישתלטו יהודי העולם על המזרח-התיכון.⁷

ביוני 1946 התכנסו בעיירה הסורית בלודאן מנהיגי שבע מדינות, לוועידה דחופה שלא-מן-המניין של הליגה הערבית. הנושא היה ארץ-ישראל הנשמטת מידי הערבים.⁸ לדעתם, היהודים נחלו הצלחות מדיניות וצבאיות במאבקם נגד הבריטים, ובתחומי ההתיישבות והעלייה, ואלו ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב לא הצליחו לקדם את יעדיהם בארץ המריבה. אחד מגורמי המחדל הערבי ואחד מביטוייו, היה חוסר מנהיגות ערבית-פלשתינית ראויה לשמה. הפוליטיקאים של ארצות-ערב, שהיו פעילים בזירת ארץ-ישראל, הנחיתו על תושביה הערבים מנהיגות רצויה להם, ואיישו את הוועד הערבי העליון באנשים חדשים, מטעמם. במנהיגות הממונה הזאת, שלא ייצגה את ערביי ארץ-ישראל, תמכו הבריטים, שעדיין קיוו למנוע את חלוקת הארץ ואת הקמת המדינה היהודית. משרת יו"ר הוועד נשארה פנויה. היא נועדה למנהיג הוותיק, המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני, שישב רוב שנות המלחמה בגרמניה הנאצית, ושעדיין לא העז לחזור לאזור-שליטה בריטי. ממלא מקומו – עד שיחזור – היה קרוב-משפחתו, ג'מאל חוסייני, ושלושת חברי הוועד האחרים היו אנשי-שלומו. חג' אמין היה האיש שהסית את הערבים לפרוע ביהודים לקראת ה"מאורעות" ב-1921-1920; אחרי שברח מפני הבריטים (ב-1937) ישב בגרמניה כגולה מדיני וכיועץ למשרד-התעמולה של גבלס. לפי ממצאי המחלקה ליחסי-שכנים של שירות הידיעות של ההגנה (ש"י), התנגדו רוב ערביי ארץ-ישראל למנהיגותו, אך לא העזו להביע בגלוי את דעתם, בגלל שיטות הטרור שלו: רבים מאוד מהערבים שהימרו את פיו לא מתו במיטותיהם.⁹ על אפיזודה אופיינית ליחסי הערבים, בינם לבין עצמם בימים ההם, סיפר הפלשתיני-הלאומני, אחמד שוקיירי, בספר-זיכרונותיו: אחיו, שהיה רופא, נרצח בסוף שנות השלושים בידי טרוריסטים ערבים, כשניסה לטפל בפצועים. שוקיירי שהה אז בביירות. והמופתי, שישב בה כפליט, בא לביתו לניחום-אבלים. בפגישתם זאת נכח דיפלומט ערבי שאמר לחג' אמין: "הערבים. היהודים והבריטים, חולקים זה על זה בכול, אך בדבר אחד הם תמימי דעים: היהודים הורגים ערבים, הבריטים הורגים ערבים, והערבים הורגים ערבים."¹⁰ מסתבר שתובנה זאת נכונה עד ימינו, לא רק בסכסוך היהודי פלשתיני/ערבי, אלא גם בסוריה, בעירק ואיפה לא?! בוועידת בלודאן החליטו ראשי שבע המדינות, להקצות מיליון לירות מצריות כל שנה לשמירת האדמות הערביות בארץ-ישראל מפני מכירתן ליהודים, ומיליון נוסף לתעמולה אנטי-ציונית. הנציג המצרי הודיע שממשלתו אינה יכולה להשתתף בתקציב זה. המצרי לא אישר גם הקצבה קודמת, של חמישים אלף לירות. הנציג העירקי השיב לו ברוגז שהציונות מסכנת את מצרים יותר מאשר את המדינות האחרות, מפני שהכוח הצבאי של הציונים גדול מהכוחות הצבאיים הבריטיים השומרים על מצרים ומחזיקים בה זה שישים וחמש שנה. המצרי לא נשאר חייב למחרפו, והזכיר לו כי עירק היא גרורה בריטית, וכי כוחות-הצבא הבריטיים שדיכאו את המרד בעירק, חמש שנים קודם לכן, היו קטנים גם מכוחות-הצבא היושבים במצרים. בוויכוח זה נחשף המאבק האמתי בין עירק ההאשמית ובין מצרים של פארוק, על ההגמוניה בעולם הערבי. נושא שהעסיק את שתיהן יותר מגורל ערביי ארץ-ישראל. את הפעילות למען שמירת האדמות הערביות בארץ-ישראל ואת התעמולה הפרו-פלשתינית בבריטניה ובארצות-הברית, ניהל, עד ועידת בלודאן, מוסא אל-עלמי, אחד המנהיגים המפוכחים ביותר של התנועה הלאומית הפלשתינית. עלמי היה המנהיג הערבי היחיד שהבין במה גדול כוחם של היהודים. הוא שאף לחקות אותם, וניסה לכוון את ערביי ארץ-ישראל לפעילות קונסטרוקטיבית דומה.¹¹ כשחזר המופתי הירושלמי לזירה, נדחק אל-עלמי לשוליים, ואחרי מלחמת-העצמאות עמד בראש מפעלי חינוך בגדה המערבית שהייתה בשלטון ירדן. אל-עלמי הסביר בספרו "הלקח של פלשתינה" (1949) את אירועי 1948 במלים אלו: "במערכת זו היו לנו מטרות שונות, ואילו ליהודים הייתה מטרה אחת: לנצח".¹²

ההחלטות הסודיות של ועידת בלודאן טאטאו אל מתחת לשטיח את חילוקי-הדעות בין המדינות – בעיקר בין הגוש ההאשמי של עירק ועבר הירדן לגוש המצרי-סעודי – ואף שלא ייצגו את עמדותיהן האמתיות, היו לקו מנחה (שלא יושם במלואו) באסטרטגיה הערבית, עד מלחמת-העצמאות, כמכנה-המשותף היחיד של כל מדינות ערב. אלה ההחלטות: א. המצב בפלשתין מתפתח לקראת התנגשות חריפה, בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטיים, ובשל הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. מצב זה מחייב את ערביי פלשתין לנקוט באמצעים דומים להגנה על עצמם; התוצאה תהיה התנגשות שתעמיד את המדינות הערביות במצב עדין מאוד: הן לא תוכלנה למנוע את התנדבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלשתין... בכסף, בנשק ובכוח-אדם. ב. אם תאשרנה ממשלות ארצות-הברית ובריטניה את המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, ואם תיושמנה המלצות אלה, ישתבשו היחסים בין הממשלות הערביות ובין המדינות הנ"ל, באשר על מדינות ערב יהיה להגן על עצמן ולנקוט אמצעים אלה: 1. לא להעניק כל זיכיון כלכלי חדש, לא לארצות-הברית, לא לבריטניה, לא לשתיהן יחד ולא לאזרחיהן. 2. להכריז על מדיניות של אי-תמיכה באינטרסים של המדינות הנ"ל בכל גוף בינלאומי. 3. להכריז חרם תרבותי על ארצות-הברית ועל בריטניה. 4. לעיין בביטול הזיכיונות של מדינות אלה בארצות-ערב. 5. לעיין בהגשת תביעה למועצת הביטחון של או"ם.¹³ ראש המודיעין הפוליטי הבריטי במזרח התיכון, בריגדיר קלייטון, השתתף בדיוני ועידת-בלודאן והנחה מאחורי הקלעים את משתתפיה להרתיע את האמריקנים מלהתערב באזור, לטובת הציונים. ההחלטות "הסודיות" היו מול עיני שר-החוץ, ארנסט בווין, כששקל את המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית, ולא קיבל את דרישת טרומן להתיר עליית מאה אלף עקורים, מיידית, לארץ-ישראל. התירוץ של בווין היה אמברגו-הנפט. האפקט של האיום באמברגו-הנפט לא היה חזק בימים ההם כמו אחרי מלחמת יום-הכיפורים. אומנם החשש ממחסור מיידי בנפט הטריד את בריטניה ואת ארצות-הברית, אך הדאגה למעמדן במזרח-התיכון והחשש מפני חדירת ברית-המועצות אליו הטרידו אותן לא פחות. לממשלות הערביות, שהתעוררו בשלב מאוחר למדי של ההתפתחויות בארץ-ישראל, לא היה כוח צבאי, וגם לא תמיכה פעילה של מעצמת-על. ונסיכויות המפרץ הפרסי, שהבריטים שלטו בהן, לא השתתפו במועצת הליגה. רק שתיים מהמשתתפות, ערב הסעודית ועירק, היה בכוחן להשתמש בנשק הנפט. ערב הסעודית סירבה להשתתף באמברגו, ועירק לא הסכימה לצאת לבדה למלחמה כלכלית נגד המעצמות. בית-המלוכה שלה נהנה מתמלוגי-הנפט שקיבלה מן הבריטים. לעומת זאת הרשו לעצמם מנהיגיה הפוליטיים להתבטא בקיצוניות מילולית, שלא נראתה להם מסוכנת. ההשפעה המצטברת של הקיצוניות לא הובאה בחשבון שיקולי המשתתפים בוועידת בלודאן. שירות-הידיעות של ההגנה השיג את הפרוטוקולים המלאים של ועידת-בלודאן, ובן-גוריון דיבר על ההחלטות "הסודיות" במושב סגור של הקונגרס הציוני, כ"ב בדצמבר 1946.¹⁴ ההנהגה הציונית ראתה בהחלטות אלה אור אדום – אזהרה מפני התערבות צבאית אפשרית של מדינות הליגה הערבית – והמודיעין של ה"הגנה" עמד במבחן: גורמי הביטחון קיבלו התראה על הפלישה. ולמרות ההתראה (כפי שהייתה לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים), שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העצמאות, הגענו למלחמה בלתי מוכנים. מסקנה: בן-גוריון וחבריו לא הבינו את המשמעות הצבאית הקונקרטית של מלחמה צפויה, וחשבו במונחים של המרד הערבי מהמחצית השנייה של שנות השלושים, מרד שהבריטים דיכאו. אם גם בשנות הארבעים וגם בשנות השבעים חזרה אותה טעות, סימן שהלקחים לא הופקו והמסקנות לא הוסקו. החלטות בלודאן – הסודיות והגלויות – היו מס-שפתיים. מדינות ערב, המסוכסכות בינן לבין עצמן, לא היו מסוגלות לפעולה מתואמת, שליטיהן היו טרודים בשמירה על כסאותיהם, וערביי ארץ-ישראל לא היו כוח מדרבן. ארץ-ישראל ערבית הייתה משאלת-לב של המדינאים והמנהיגים הערבים, וגם מוקד האינטרסים שלהם ברמות שונות, אבל לא מטרה מבצעית. איש מהם לא היה מוכן להילחם בעדה ולהקריב נכסים למענה. ברגע האמת, כשפרצה המלחמה, התברר ששני הצדדים פסחו על השלב המכין, שלב המאבק על המטרה, והגיעו להתמודדות לא-מוכנים. מכאן, שניתן לכנות את מלחמת העצמאות: מלחמת הבלתי מוכנים.

עד סוף ימיה של הקיסרות העותומנית היו רוב תושבי ארץ-ישראל והארצות השכנות נתינים של השולטן הטורקי, והערבים ראו בו לא את השלטון הזר (ראיה כזאת אינה אלא היטל-לאחור של אידיאולוגיות מאוחרות), אלא את השליט המוסלמי הלגיטימי של מדינה מוסלמית שיש בה זכויות שוות לערבים לטורקים ולמוסלמים אחרים.¹⁵ אף-על-פי-כן נראו סימני עויינות כלפי השלטון העותומני במזרח-התיכון, זמן רב לפני ההתעוררות התרבותית והלאומית-פוליטית של הערבים. חלק מעויינות זאת נבע מאיבה טבעית לשלטון באשר הוא, וחלק נבע מהתנגדות השמרנים לחידושים באורחות-החיים שזרמו מאיסטנבול.¹⁶ העויינות הזאת התבטאה בנטייתם המתמדת של המחוזות הערביים לדצנטרליזציה, וכן התמרדויות של שבטים נגד קצינים טורקים. בתוך האימפריה העותומנית היו הערבים קבוצה בעלת זהות ייחודית. אבל הרעיונות הלאומיים שהסתמנו במזרח-התיכון בסוף המאה התשע-עשרה היו יבוא מאירופה. המוסלמים, שראו כי הכופרים הנוצרים טובים מהם כלוחמים, ניסו לאמץ לעצמם את שיטות הארגון שלהם, והלאומיות הייתה אחת משיטות אלה. אבל מבשרי הלאומיות הערבית היו לא המוסלמים, אלא הנוצרים בלבנון, אשר קיוו שנאמנותם הלאומית תגן עליהם מסכנת השחיטה ותאפשר להם להגיע – בפעם הראשונה – למעמד שווה-ערך לזה של המוסלמים במזרח-התיכון. להתארגנויות הלאומיות הראשונות היה אופי של פגישות-סלון. ולרעיונות הלאומיים היה ביטוי רק במאמרים ובספרים שהיו נחלתם הבלעדית של שכבת האינטליגנציה הדקה בדמשק ובביירות, ושל שלוחותיה באיסטנבול, בקהיר ובפאריס. ערב מלחמת-העולם הראשונה הגיע מספרם של כל חברי האגודות הלאומיות הערביות למאה עשרים ושישה. ורק עשרים ושניים פלשתינים היו ביניהם.¹⁷ הציונות הייתה המודל שהאגודות הללו שאפו לחקותו, אבל לא הייתה להן תשתית דומה. הערבים עדיין לא עברו (אז והיום) את תקופות ההשכלה, את המהפכה התעשייתית שלהם, את החילון, החלקי לפחות, ואי-הסתמכות בכול על "אללה אכבר". את חלוקת המרחב למדינות – ואת גבולותיהן של מדינות אלה – כפו עליהם, במידה רבה, בריטניה וצרפת. רק לאליטות השולטות, שהוקמו בחסדי מדינות אירופה, היה אינטרס להתמיד בחלוקה הזאת ולהשיג עצמאות בגבולות המלאכותיים. התהליכים שעברו על אירופה במאות השנים האחרונות הגיעו אל המזרח הערבי רק באמצע המאה העשרים, נכפו עליו בקצב מסחרר ומהמם, והולידו כמה אבסורדים. כגון, לאומנות בחברה פיאודלית-אנאלפביתית. הדבק שבין הניגודים היה דת האסלם, בעלת האופי הטוטליטרי-מיליטאנטי. מאחר שהלאומיות הייתה מיובאת, לא היה מתאם בין מאוויי ההמונים ובין המאבקים הגלויים נגד האויבים החיצוניים. משפחות מעטות שלחו את בניהן לשדות-הקטל, ומאחורי המאבקים הלאומיים לא עמד לאום. גם בכך אפשר להסביר את התבוסות המבישות ואת התסכולים שאפיינו את הלאומיות הערבית בשנים ההן. המכנה המשותף של כל השכבות היה השיבה אל האחדות הערבית. על-אף הקיום המלאכותי-למחצה של העמים – "הסורי", "העירקי", "הלבנוני" ו"העבר-ירדני", המתבטא היום בעצם התפרקותם – לא הייתה אז לאומה הערבית קדימות ראשונה בעיני בני עמים אלה. במחצית הראשונה של המאה העשרים היו לערבים, תושבי המזרח-התיכון, ארבע נאמנויות. לפי סדר זה: לדת האסלם; למשפחה (או לשבט); לאידיאה של האחדות הערבית; למדינותיהם, שהעניקו להם תגמולים והטילו עליהם סנקציות. לפעמים אוחדו שתי נאמנויות, הודות למשפחות או לשושלות – כגון השושלת ההאשמית – ששלטו במדינות. ערב מלחמת העולם הראשונה הפיצו הבריטים את סיסמת "השיבה אל האחדות הערבית", כדי לשבש את כוונת טורקיה להכריז על מלחמת-דת (ג'יהאד) נגדם. ואחר-כך המשיכו לטפח את הגולם שיצרו. הבריטים כרתו בריתות- אינטרסנטיות עם משפחות אחדות במדינות ערב שבחסותם, העניקו להן תגמולים חומריים וסמכויות, וקיבלו בתמורה את נאמנותן (כאלה היו למשל יחסיהם עם עבדאללה מלך עבר-הירדן). בארץ-ישראל שיבשה נוכחות היהודים את המתכון הקולוניאלי, ונכבדי הערבים בארץ-ישראל האשימו את היהודים בקיפוחם זה. הם לא ראו פיצוי נאות בשלטון עירוני ובתפקידים דתיים. את חג' אמין אל-חוסייני, למשל, מינו הבריטים למופתי. אבל גם אז לא הפחית תפקיד זה מרגשי-הקיפוח שלו. לא רק את שלטון הבריטים בארץ ובאזור סיכנה התסיסה בארץ-ישראל, אלא גם את ההגמוניה של המשפחות השולטות בארצות-ערב האחרות, ויחסם של בני משפחות אלה לתסיסה היה דו-ערכי. הם היו מעוניינים בפתרון מהיר לסכסוך, אך לא בגופים פלשתינים עצמאיים. ערביי ארץ-ישראל ראו את התערבות אחיהם מבחוץ כטבעית. שלוש מארבע הכנופיות הגדולות שהיו פעילות במרד הערבי ב-1936 הורכבו מערבים שבאו מהארצות השכנות. מדינות ערב העצמאיות והעצמאיות-למחצה התרגלו לבחוש בקדרה הפלשתינית, אבל בעלי-ברית ממש הם לא היו לפלשתינים. הם ראו בבריטניה את מקור צרותיהם, ובמדינות ערב אחים שקשה לסמוך על עזרתם, אף שידעו כי בלי עזרה זאת אין להם סיכוי במאבקם נגד הציונים. שתי משפחות ירושלמיות התחרו על מנהיגות ערביי ארץ-ישראל: חוסייני ונשאשיבי. החוסיינים, שהיו קיצוניים מהנשאשיבים, נתנו את הטון ברחוב, והאיש ששלט במשפחה הזאת, מימיו הראשונים של המנדט הבריטי, היה חג' אמין. הוא האיש שסייע בהכוונת ההיסטוריה של ערביי ארץ-ישראל אל הטרגדיה.

חג' אמין אל-חוסייני נולד ב-1893 בירושלים. סבו, אביו ואחיו הבכור, החזיקו במשרה הדתית הבכירה ביותר, מִשְרַת המופתי הירושלמי. הוא למד באיסטנבול בבית-ספר לפקידות; במכללה הצבאית שם, וצרפתית אצל המנהל היהודי של בית הספר אליאנס, אלברט ענתבי. שנה אחת למד במכללת "אל-אזהר" שבקהיר, אצל האב הרוחני של תנועת האחים המוסלמים, רשיד רידא, והושפע ממנו עמוקות. רידא ראה בתרבות המערבית איום קיומי על האיסלאם, שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית, וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת, למד אל-חוסייני בפקולטה למדעי הרוח, וארגן שם מפגשים לסטודנטים פלשתינים, להבנת הסכנה שבציונות.¹⁸ חוסייני היה קצין זוטר בצבא הטורקי, פקיד ומורה. השכלתו הדתית הייתה רופפת מאוד. האב-המייסד של הלאומנות הפלשתינית ומנהיג הלאומנות הזאת בימי שגשוגה, היה כחול-עיניים, אדום שיער וזקן, צנום, בעל קול רך, חיוך מקסים, כישרון רטורי וציפורניים מטופחות. כשכבשו הבריטים את ירושלים מידי הטורקים, מונה חג' אמין לנשיא אגודה שדגלה באיחוד ארץ-ישראל עם סוריה, ובהתנגדות לציונות. את האגודה הזאת ייסדו קציני-מודיעין בריטים. ואחד מהם הגדיר את חג' אמין כ"פרו-בריטי ביותר."¹⁹ בשנת 1918 סייע חג' אמין לקצינים בריטים לגייס מתנדבים לצבא של השריף חוסיין, אחר-כך שירת, כפקיד, במשרדי המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. בתקופה זאת אמר לעבאדי, חברו-לעבודה: "האדמה הזאת הייתה ותהיה אדמה ערבית. לא אכפת לנו שאתם, היהודים, תחיו כאן, אבל את הפולשים הציונים נשחט עד האחרון. איננו רוצים קידמה ושפע. רק החרב תקבע את גורל הארץ הזאת." חאג' אמין הוא האב המייסד של הפלשתיניות, ומעמדו בקרבם כמו מעמדו של הרצל אצלנו, ועוד הרבה יותר. את המטרה לשחוט יהודים נטע חוסייני בדי.אן.אי של האומה הפלשתינית שחולל, ושהתגבשה סביב המיתוס המכונן של טבח דיר יאסין שביצעו כביכול היהודים בערביי ארץ ישראל, והם מחייבים שחיטה בתגובה. באופן פרדוקסאלי, לחג' אמין היו כמה ידידים יהודים, גם כשעמד בראש המאבק המדיני והטרוריסטי נגד הציונים ונגד השלטון הבריטי. הרב אברהם אפשטיין, שהיה ראש ישיבת "תורת-חיים" ברחוב-הגיא, לא רחוק משער-שכם, היה ידיד נעוריו. פנחס שניאורסון, חבר ארגון "השומר", סיפר: "בראשית שנות השלושים הביא אותי אפשטיין למשרדי המועצה המוסלמית העליונה. נכנסנו לחדרו של המופתי. נדהמתי לשמוע את פניית אפשטיין אל הצורר, בנימה שחצנית, 'יא אמין' בלי להזכיר את תאריו. שתינו קפה ושוחחנו, ר' אברהם טפח על כתפו של המופתי ונפרדנו ממנו." ידיד אחר של חג' אמין היה יצחק קלדרון, סוחר בעודפי ציוד צבאי, ובעל מחסנים, חנויות ובתי-מלאכה בירושלים העתיקה והחדשה. כל שנה, בשביעי של פסח, היה חג' אמין שולח לבית קלדרון מגש גדול עם דברי מאפה וגבינות. שלושה ימים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות, בזזו מעריציו של חג' אמין את חנותו ומחסניו של קלדרון שבמרכז המסחרי, והעלו אותם באש.²⁰

ב-1920 עמד חג' אמין בראש המסיתים לפרעות ביהודי ירושלים. על כך נשפט ונידון לעשר שנות מאסר, אך אנשי-מודיעין בריטים סייעו לו לברוח. ואחרי שנה חנן אותו הנציב העליון היהודי, הרברט סמואל, החזירו לארץ-ישראל ומינה אותו למופתי של העיר – אף שלא נמנה עם שלושת המועמדים למשרה זאת – בגלל לחץ הפקידים והקצינים הבריטים מהאסכולה הקהירית, שטיפחו את הלאומנות הערבית ואת תנועת האחים המוסלמים, שהניעה את תהליך היווצרות הקיצוניות הסונית העכשווית. תקוותם הייתה לבסס עליה את השלטון הבריטי באזור. אסכולה זאת, ש"מומחיה" גילו חוסר הבנה מוחלט בתרבות המזרח תיכונית, משפיעה על תפיסת המערב את הערבים ואת האיסלאם, עד היום. היא הנחתה את משרדי החוץ וההגנה האמריקנים להתנגד להקמתה של מדינת ישראל (ראה פרקים מיוחדים לכך בעתיד), היא מנחה את מדיניותו של נשיא ארה"ב, אובמה, היום, וגם מאפיינת תפיסה של מזרחנים ופוליטיקאים ישראלים, מאז ראשית הציונות ועד היום. אחד מדוברי האסכולה הזאת היה הקצין הבריטי שהיה לאגדה, קולונל תומס אדוארד לורנס ("איש ערב"). בדוח סודי ששלח לורנס לממונים עליו ב-1918 כתוב שיש "מעין תנועה לאומית ערבית" באזורים הערביים שטורקיה שולטת בהם, ושה"מעין-תנועה" הזאת ניזונה ממורת-הרוח שמעורר השלטון. יש לה אופי מהפכני, ומנהיגיה מעמידים פנים כאילו יש לכולם בסיס משותף, אבל למעשה אלה התאגדויות בעלות אופי מקומי. הבריטים מטפחים קשרים עם גופים אלה, בתקווה "שאחד מהם אולי יעשה פרי," כלומר יתפתח לתנועה לאומית ממש, שתשרת את האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון.²¹ הרעיונות של לורנס לא הניבו פירות בימי שלטון הטורקים, ובימי שלטון הבריטים הם סייעו, כבומרנג, למתנגדיו. הרפתקת הבריטים עם חג' אמין בארץ-ישראל משקפת את האבסורד שבמדיניותם. ב-1922 ייסדו הבריטים את "המועצה המוסלמית העליונה", במקום החליפות הטורקית, ומינו את חג' אמין לנשיאה. בתפקידו זה שלט חג' אמין על כל המענקים והתקציבים שקיבלה המועצה (למטרות דתיות), ולא נתן דין-וחשבון לאיש על השימוש שעשה בהם. כך מומנה התנועה הלאומית הפלשתינית.

בשנות העשרים, ניצל חג' אמין את הרגשות הדתיים של בני-עמו, כמנוף לבסס את מנהיגותו, ולשוות אופי דתי למאבק הלאומי הערבי. הוא הכריז על שיפוץ מסגד "אל-אקצה" ובניין "כיפת הסלע"²² ועל מגבית כלל-עולמית למטרה זאת. שליחיו אספו כספים בכל העולם, וכך עלה במאוד מעמדם של המסגדים הללו בעולם המוסלמי. בשנת 1928 הסתיים השיפוץ, וחג' אמין הפיץ שמועות שהיהודים שואפים להשתלט עליהם, שמועות הממשיכות להיות מופצות גם היום. בשנת1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי) ובתמיכת מורו ממצרים, רשיד רדא, ועידה מוסלמית עולמית בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים מ 22 מדינות. אמין הצליח לשתף בוועידה גם אנשי דת שיעים, ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באיסלאם מאוחדים בשאלת פלשתין, והוא בלם החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי אירן (ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלשתינית).²³‏ בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים. יהודים שניסו לממש זכויות-תפילה ברחבת הכותל-המערבי ובהר-הבית סייעו לו בעקיפין להדגיש את האופי הדתי של מאבקו. הוא טען כי "מאורעות" 1929 היו תגובה על ניסיונות של יהודים להשתלט על הר-הבית ולבנות את בית-המקדש השלישי, וכך הופנתה התעניינותו של כל העולם המוסלמי אל ארץ-ישראל ואל ירושלים, ובדיוני הקבינט הבריטי על בעיית ארץ-ישראל הובאו בחשבון רגשותיהם של המוסלמים ההודים, שעניינו את חברי הקבינט הבריטי יותר מאשר ערביי ארץ ישראל. ועדת שאו²⁴ – שממשלת בריטניה מינתה אותה לחקור את סיבות "מאורעות" 1929 – תלתה חלק מן האשמה בחג' אמין, אבל קשריו ההדוקים עם הנציב העליון ועם הפקידות הבריטית הבכירה הגנו עליו, ואיש לא נגע בו לרעה. במרץ 1933 העביר אל-חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים מסר, התומך במשטר "הפשיסטי והאנטי דמוקרטי" החדש, בגרמניה, והביע רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים. במסגרת מפלגתו (שהוקמה ב-1935), "המפלגה הערבית הפלשתינית", הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה" שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה, ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".²⁵‏ בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל שר הפנים בממשלת היטלר, וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 לירות, לתעמולה נאצית‏.²⁶ רק ב-1937 (שנה אחרי פרוץ המרד), לאחר שהוכח כי חג' אמין מתאם את פעולותיו עם מנהיג איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני, פיטרו אותו הבריטים ממשרותיו והתכוננו לאסרו. ואז ברח מארץ-ישראל²⁷ בסירת-דייגים, והמשיך לנהל את המרד מדמשק ומביירות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, קשר קשרים עם נציגי גרמניה, עבר לעירק, השתתף במרד העירקי הפרו- נאצי, וניצח על הפרעות ביהודי בגדד, שבהן נרצחו כארבע מאות יהודים.

אחרי כישלון המרד בעירק, ברח חג' אמין לטהרן, הסתתר בבית השגרירות היפנית, חמק לאיטליה בתחפושת של עוזרת-בית, נפגש עם מוסוליני, וקרא (באוקטובר 1941 ) למוסלמים, אזרחי מדינות הבלקן, להצטרף למאמץ המלחמתי של איטליה וגרמניה. בנובמבר 1941 הגיע לברלין, שם נפגש עם היטלר שהבטיח לו כי עם כיבוש המזרח התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".²⁸ הוא גם ביקר עם אייכמן באושוויץ ועקב אחרי תהליך השמדת היהודים שם.²⁹ הממשלה הנאצית נתנה לו משרד, והוא גייס מוסלמים מכל העולם למשימות תעמולה, חתרנות וריגול, למען מדינות "הציר". באתונה הקים בית-ספר לצנחנים ולחתרנים בני עמו, ובהאג אימן סטודנטים ערבים בחבלה ובלוחמת-טרור. סוכניו צנחו מאחורי הקווים בארץ-ישראל, במסגרת מבצע "אטלס", שנועד להרעיל את מעיינות ראש העין, כדי להשמיד את יהודי תל אביב.³⁰ ב-1944, כשהוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) במסגרת הצבא הבריטי, הקים חג' אמין את החטיבה המוסלמית בשירות הגרמנים.³¹ אחרי מלחמת העולם השנייה ישב בבית- סוהר צרפתי, אך לא הועמד לדין, אלא ברח – בעזרת סוהריו – והגיע למצרים (ב-1945) עם דרכון מזויף. המלך פארוק הרשה לו לשבת בארצו, בתנאי שיינזר מפוליטיקה, אך הוא לא מילא את התנאי, ועסקנים פלשתינים עלו אליו לרגל. שוב היה חג' אמין למנהיג ערביי ארץ-ישראל, ואנשי-השלטון הבריטי שישבו במצרים פחדו מפני השפעתו. המלך פארוק וממשלתו לא נענו לבקשותיהם ולא הגבילו את צעדיו, ושליחיו הסיתו את ערביי ארץ-ישראל למהומות, וארגנו כנופיות, שרצחו יהודים ו"בוגדים" ערבים.³² חג' אמין אל-חוסייני הנהיג את הידרדרות ערביי ארץ-ישראל אל תבוסתם, הוא קיבע את תרבותם הלאומית, והוא מסמל את גורלם: לא הם בחרו בו, אך הוא שלט בהם, באמצעות מנהיגי-הכנופיות שלו, בני-משפחתו ונאמניו, שאחד מהם היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הערבים באזור ירושלים בתחילת מלחמת העצמאות, האיש שחג' אמין הועיד למפקד צבא-פלשתין. כוחו של חג' אמין היה בקואליציה האנטי-ציונית הקיצונית שעמד בראשה ובטרור שהפעיל נגד מתנגדיו. עם נאמניו נמנו חלק מהאינטליגנציה העירונית וכמה מאנשי-הדת שהיו תלויים בו. האינטליגנציה סיפקה לקואליציה שלו את הלאומיות האנטי-ציונית, ואנשי-הדת הפיחו בה את הקנאות המוסלמית, והעניקו לה את ההשפעה על הכפריים שומרי המסורת. אבל אלה ואלה לא הוציאו מקרבם מנהיגות לאומית סוחפת. כמחצית מערביי ארץ-ישראל לא אהדו את המופתי, רוב הכפריים לא התלהבו מרעיונותיו הלאומיים, ורבים מהם ראו בקשרים עם היהודים את הסיכוי היחיד להינצל מהשתלטותו. החוסיינים שיתקו את מתנגדיהם בשיטות טרור; הטרור ביסס את מעמדו של המופתי כמנהיג יחיד, אך לא הקנה לו את אהדת ההמונים. מאחר שלא היה מסוגל לגייס כוח שיתמודד עם היהודים, נאלץ להסתפק בשיטות של "פגע וברח". היהודים הגיבו במכות-נגד מוחצות, וכך נחרץ גורל מלחמת העצמאות של הערבים הפלשתינים. מעמד-הבכורה של משפחת חוסייני ביטל כאמור אפשרות של פשרה בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, ועיכב את התפתחותם הפוליטית והחברתית של האחרונים. רבים מהערבים המתונים נרצחו, והנשארים בחיים נזהרו. החוסיינים הם האשמים העיקריים בטרגדיה המזרח-התיכונית. אך אין לפטור מאשמה זאת גם את הבריטים. הנציבים העליונים ויועציהם, הפקידו את החתולים על שמירת השמנת, נתנו הטבות לקיצוניים, בתקווה לפייסם.³³ בפיקוד העליון של ה"הגנה" נשמעו מפעם לפעם הצעות לחסל את חג' אמין, וחוליה של ה"הגנה", בפיקודו של דוד שאלתיאל, כמעט ששמה קץ לחייו בצרפת, אחרי מלחמת העולם השנייה.³⁴ קשה לקבל את ההשערה שחיסולו היה עשוי לפתור את בעיית ארץ-ישראל. יחס הבריטים אליו היה רק סימפטום של מחלת מדיניותם. הם תעו במבוך שנכנסו אליו ולא יכלו להיחלץ ממנו, אלא כמוקעים החוצה. הבריטים לא עודדו את מתנגדי החוסיינים, מפני שסברו כי בסופו של דבר מועיל המופתי לאינטרסים שלהם יותר ממתנגדיו.

מולידיו של "הספר הלבן" היו מדיניותו של חג' אמין והשפעתן של מדינות ערב (שהבריטים הזמינו אותן להתערב בענייני ארץ-ישראל כשנסתיים השלב הראשון של המרד, ואחר-כך הזמינו אותן לוועידת השולחן-העגול). מדינות ערב, שלא קיבלו את "הספר הלבן" בשמחה, כשפורסם, ראו בו אחר-כך את ה"צ'ארטר" שלהם על ארץ-ישראל, וכינוהו (אחרי מלחמת העולם השנייה) בשם "הצהרת בלפור של הערבים".³⁵ גם פרסום "הספר הלבן" וגם התנגדות הערבים ל"ספר הלבן" היו הישגיו של המופתי. הוא היה יכול להשתמש בו כדי לנסות להקים מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל – או לפחות כדי לדחוק את הציונים לגבולות צרים במדינה שאין לה אפשרות קיום – אך שאיפתו הייתה לא זאת, אלא מניעת השתלטות השושלת ההאשמית על ארץ-ישראל. לכן דרש לגרש מהארץ כל יהודי שעלה אליה אחרי שניתנה הצהרת-בלפור: הוא ידע שדרישתו זאת לא תתקבל ושבדרישה קיצונית זאת הוא מונע את ביצוע "הספר הלבן", המחזק את המדיניות הפרו-האשמית של הבריטים. מדיניות ההיסוס של הבריטים עודדה את המגלומניה שלו. המלכים, והמשפחות ששלטו במרחב הערבי, הפגינו כלפי-חוץ קיצוניות מילולית, שהייתה לכאורה לא מחייבת. הם ראו בקונפליקט הארץ-ישראלי גורם מלכד – אולי גורם מלכד יחיד (לפני שהוקמה הליגה הערבית) – וקיוו שתרומתם לאחיהם בפלשתין תתמצה בהצהרות. ב-1948 מצאו שליטים אלה את עצמם במלכודת כפולה: היה עליהם לפרוע לפחות חלק מהתחייבויותיהם, ולכל אחד מהם היו אינטרסים בארץ-ישראל שנגדו את האינטרסים של הערבים הפלשתינים ואת האינטרסים של כל השליטים האחרים. מדינות ערב נגררו למלחמתו של חג' אמין נגד הציונים, באי-רצון, ובניגוד לאזהרות שהשמיעו מפקדי-צבאותיהן. באופן כזה לא היה להם סיכוי לנצח. הצמרת הפוליטית וצמרת הביטחון של ישראל זקפה את הכישלון הערבי לזכותה, וחיפתה בכך על ההכנות הלקויות למלחמה. ____ [בשבוע הבא: ערביי ארץ ישראל אהדו את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה; שורשי המדינה האיסלאמית (דאעש) במחצית הראשונה של המאה העשרים; ביסוס לטענת הקונספירציה בין עבדאללה מלך עבר הירדן לבן-גוריון במלחמת העצמאות, שבה הם החליטו לחלק את ארץ ישראל ביניהם לרבות את ירושלים; דיווח מפורט על פגישת גולדה מאיר והמלך עבדאללה הראשון קצת לפני הכ"ט בנובמבר.]

1. ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, דבר, 1937. יעקב שמעוני, מדינות ערב, עם עובד, 1977; יהושע פורת, ממהומות למרידה, עם עובד, 1978; יגאל אייל, "'המרד הערבי' 1939-1936: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 82-43 2. אתר גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח השלב השני של המרד הערבי הגדול. 3. שר המושבות מלקולם מקדונלד. 4. יעקב שמעוני, שם, עמ' 273. 5. אהרון כהן ישראל והעולם הערבי ספריית פועלים. 1964 עמ' 312. 6. אשר גורן הליגה הערבית, עיינות, תשי"ד, עמ' 312. 7. FRUS 1947 Vol.5, p. 1171 (מסמכי משרד החוץ הבריטי). 8. ארכיון ההגנה, מסמכי הש"י (שירות הידיעות), פרוטוקולים מישיבות ועידת בלודאן, שבע ישיבות מ-8 ביוני 1946 עד 12 ביוני 1946. 9. סדרת ראיונות עם יהושע (גוש) פלמון 1980-1978 מראשי המחלקה הערבית בש"י ובסוכנו היהודית. 10. מובא במאמר של אלי כדור, "המין הוא בעיית היסוד של החברה הערבית", מעריב, 10 בנובמבר 1972. 11. שמעוני, שם, עמ' 28. 12. סייקס, מבלפור עד בווין עמ' 317. 13. מאחור הפרגוד, עמ' 42-40. 14. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 69-68. 15. ברנארד לואיס, קומנטרי ינואר 1975 עמ' 69-68. 16. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלשתינית 1929-1918, עם עובד, 1976. עמ' 15. 17. C. Ernst Dawn, “The Rise of Arabism in Syria” Middle East Journal, Vol. 16 (1962), pp. 147–168. 18. אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, מוסד ביאליק, 2003, עמודים 174-175. 19. אליהו אילת, חג' אמין אל-חוסייני מופתי ירושלים לשעבר. 1968; '. פורת, שם, פרק רביעי; 371/5121 FO. 20. גבריאל שטרן "ר' אברהם אפשטיין חזר הביתה", על-המשמר. 19 ביולי 1974; ראיון עם יצחק קלדרון ב-19 ביוני 1981. 21. T.E. Lawrence, Secret Despatches from Arabia, London, 1939, p. 22. קבת אל-צ'חרה. הצ'חרה היא אבן-השתייה שהייתה בבית-המקדש, והמוסלמים קיבלו מן היהודים מסורות ואגדות שנרקמו סביבה, וקשרו אותה לביקור מוחמד בירושלים. בניין זה מכונה בטעות "מסגד עומר", אף שלא נערכו בו תפילות מעולם ואף שנבנה לשמש כציון לצ'חרה. 23. אילן פפה, שם, עמ' 282. 24. בראש הוועדה עמד סר וולטר שאו. 25. בני מוריס, תולדות הסכסוך הציוני-הערבי: 2001-1881: עם עובד, תשס"ד 2004, עמ' 125-123. 26. דואר היום, 16 ביולי 1934. 27. הצנזורה הבריטית אסרה על עיתוני ארץ-ישראל להודיע על בריחתו, והצייר-הקריקטוריסט אריה נבון התחכם לה ופרסם ב"דבר" קריקטורה: אדם נושא על כתפו, מאחורי גבו, כלוב שדלתו פתוחה וצפור נמלטת ממנו. תחת הקריקטורה כתב נבון: "בריחה מופתית". 28. תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941 מצוטט בוויקיפדיה. 29. Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini מצוטט בוויקיפדיה. 30. רבקה שפק-ליסק ושאול ברטל, אמין אל-חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים, באתר אימגו. 31. 371/61926 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי). 32. 371/61834. FO. 33. מיינרצהגן, יומן מזרח תיכוני, עמ' 129. 34. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם. 2-1 בינואר 1948; סדרת ראיונות עם ראש הש"י המדיני עם בוריס גוראל ב-1980-1979: סדרת ראיונות עם יצחק טמיר ב-1980. 35. 1171. FRUS 1947 Vol. 5, p (מסמכי משרד החוץ האמריקני).