הווטו של ביבי להתראיין (סוף-סוף) לערוצי הטלוויזיה, "כל עוד זה לא עם
רביב דרוקר", הוא תקדים חמור ומסוכן, מעבר למקרה של ביבי ודרוקר. ברגע שאישיות ציבורית וממלכתית בכירה בכלל, ובפרט ראש ממשלה, מתחילה לעשות סלקציה, עם מי לדבר ועם מי לעשות ברוגז וחרם, מדובר באקט בלתי ניסבל שאסור לקבלו בשום אופן.
אכן
ערוץ 10 נהג בחוכמה במקרה זה, כשהחליט לבטל את הראיון לאור "התנאי המוקדם" של ביבי, לפסול את רביב דרוקר, וחבל (וצפוי..) שרוב אמצעי התקשורת לא גילו סולידריות עם ערוץ 10 ודרוקר, ודי עברו לסדר היום למרות חומרת המעשה של ראש הממשלה.
שוב, ראוי להדגיש, העיקרון חייב להיות כלפי כל ראש ממשלה ואישיות ציבורית בוודאי בכירה. ברגע שאתה ניבחר ציבור, אין לך פריבלגייה לבחור את העיתונאי שיראיין אותך מטעם ערוץ תקשורת מסוים, זה לא עניינך ולא בסמכותך.
הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שעיתונאים יחששו לומר את דעתם, ויהפכו למלחכי פינכה של השילטון. תארו לעצמכם שמחר יקום פוליטיקאי או ניבחר ציבור, אפילו זוטר מראש ממשלה, שיצטרך לעמוד רחמנא ליצלן בפני חוקר במשטרת ישראל, או אפילו שופט בבית המשפט, ויאמר "אני מוכן להיחקר או להישפט, אבל לא בידי האיש הזה..." זה נישמע לכם סביר במדינה דמוקרטית?
זה בדיוק המקרה של דרוקר וביבי. לביבי יש טענות כנגד עיתונאי מסוים? כנגד ערוץ תקשורת? יואיל ויפעל כפי שמקובל במדינה דמוקרטית המכבדת את חופש העיתונות ו
חופש הביטוי, ויתלונן בפני בעלי התפקיד והמפקחים על העיתונות בישראל, ואם לא יסתפק בכך, פתוחה לפניו הדרך לפנות לבית המשפט, או אפילו להגיש תביעת דיבה אישית כנגד אותו עיתונאי שיש לו טענות כלפיו.
כל יועץ תקשורת מתחיל ומי שעוסק בתקשורת, מודע היטב לעובדה שהמדיה היא העיקר בכל פניה להמונים, והראיון או הופעה בתקשורת היא רחבה הרבה יותר מהאירוע עצמו. למעשה לטוב ולרע, מי שמופיע או מחרים אמצעי תקשורת או עיתונאי מסוים, באותה מדיה, למעשה מחרים את קהל הצופים הצופה, קורא, או המאזין לאותו אמצעי תקשורת. וכשמדובר בכלי מרכזי כמו ערוץ 10, מדובר לכאורה בפגיעה במאות אלפי אזרחים, אם לא מיליונים.
וזו פריבלגיה שאולי יש לאזרח הקטן והאלמוני ברחוב, לא לראש ממשלה, לאנשי ציבור ומשרתי ציבור.