מגעים מורכבים ומבטיחים ניהלו ראשי הישוב עם מנהיגי מצרים באמצעות ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, אליהו ששון ועוזריו.
1 עבדאללה מלך עבר הירדן ניסה להגיע להסכם עם היהודים, מפני שהיה לו אינטרס בארץ-ישראל, המצרים היו מוכנים לנוסחת פשרה, מפני שלא היה להם אינטרס ישיר בה, והיו מוכנים להכיר במדינה היהודית למען האינטרסים הישירים שלהם: פינוי הצבא הבריטי מבסיסיו שממערב לתעלת-סואץ, לסיני, לפתחת רפיח ולנגב; קשרים הדוקים בין מצרים לסודן והשקעות אמריקניות בפיתוח המשק המצרי. שני ראשי ממשלות מצרים – אסמאעיל צידקי ופאהמי נוקראשי – קיוו להיעזר במנהיגים ציונים בתחומים אלה. עוד הבדל היה בין מצרים לעבר-הירדן: במצרים הייתה קהילה יהודית גדולה, עשירה ובעלת השפעה וקשרים עם האליטה העירונית המצרית.
אליהו ששון סיפר שהוא שוחח עם ראש ממשלת מצרים, איסמעיל צידקי פחה, ועם שר-החוץ שלו, לוטפי סעיד, על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. השיחות התקיימו בקהיר, באוגוסט 1946. "נפגשנו לארבע שיחות, ואיסמעיל צידקי – שעמד לנסוע באותם ימים ללונדון, כדי לנהל משא-ומתן עם אטלי על חתימת הסכם חדש בין מצרים לבריטניה ועל פינוי הכוחות הבריטיים מאדמת מצרים – הבטיח לי כי הוא עצמו, ביוזמתו, יציע לשר-החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שארץ-ישראל תחולק לשתי מדינות, כפתרון מוסכם לבעיית-המפתח של המזרח-התיכון. הבטחתי לצידקי לספק לו את חומר-הרקע הדרוש לטיעוניו, וכן שאקשר בינו ובין הממונים עלי, משה שרתוק ו
דוד בן-גוריון".
"צידקי חשב כי בהצעתו – לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות – יצליח לשכנע את הבריטים להעביר את צבאם מגדה אחת של הסואץ לגדה האחרת, וכך יהיה בידם לשמור על שליטתם בתעלה, ואז צידקי יוכל להצביע לפני עמו על ניצחון גדול: פינוי הבריטים מאדמת מצרים... סוכם בינינו שאחכה לידיעה ממנו בפאריס, וגם קבענו בינינו צופן." הבריטים ידעו שצידקי תומך בחלוקה. עוד באפריל 1946 הוא אמר זאת לשגריר בריטניה רונאלד קמפבל, שדיווח על כך לבווין. בעניין רב עקבו הבריטים אחרי המגעים בין ששון למנהיגי מצרים. ראש ממשלת מצרים לשעבר, עלי מאהר, הציע לששון שהציונים ילחצו על ממשלת בריטניה להבהיר לראשי מדינות ערב "שאין בדעתה של אנגליה לחסל את הציונות ושעליהם למצוא דרך להבנה עם היהודים." מזכיר הליגה הערבית עבד אל רחמן עזאם, שתמך בחלוקה, אמר לששון שאין הוא יכול לתמוך בה בפומבי, אך אם תציע אחת ממדינות ערב, בכינוס "הליגה", לקבל את הפתרון הזה, הוא יתמוך בה.
ששון דיווח על פגישותיו במצרים למשה שרת, שהיה אז עצור בלטרון. "החלוקה היא אחד הפתרונות ואולי הפתרון הרצוי ביותר בעיני המצרים" כתב ששון לשרת. "קיימת התחשבות בנו ובכוחנו. קיים גם פחד רציני מהתפתחותנו הדינמית". שרת הורה לו להמשיך במגעים.
באמצע ספטמבר 1946 חזר ששון לקהיר וסיפר לצידקי: הסוכנות היהודית הפעילה את הלובי היהודי בבריטניה, כדי לעורר אהדה לתביעות מצרים, בהתאם לסיכומים שהיו ביניהם באוגוסט. בתזכיר שהגיש ששון לראש ממשלת מצרים כתוב, שבמשרד-החוץ הבריטי יש חילוקי-דעות בין "המפקפקים ביכולתו של צידקי פחה להגיע במשא-ומתן לשלב החתימה והאישור," ובין שר החוץ בווין, הסבור "שאין זה לטובת הנוגעים בדבר להפריע למאמצי צידקי, ושיש לתת לו הזדמנות," ושאנשי הסוכנות היהודית בלונדון לא הצליחו להוציא מבווין תמיכה יותר פעילה בפתרון העולה מהמגעים ששון-צידקי.
השיחה הרביעית עם צידקי "הייתה גלויה ולבבית להפליא", דיווח ששון. "היה לי נדמה שאני יושב עם אחד החברים שלי במחלקה ואנו מטכסים עצה." צידקי אמר לששון שפקידי משרד-החוץ הבריטי "הזדקנו בגיל וגם בהשקפות. יש להם דעה קדומה על כל דבר, יש להם קו מדיני מסורתי, והם אינם רוצים לזוז ממנו." על המופתי הירושלמי שנמלט מפאריס למצרים, דיבר צידקי בזעם. "הוא כינה אותו אינטריגנט המחפש את טובתו האישית בלבד. לא אכפת לו אם כל העולם הערבי ייחרב, ובלבד שהוא ישיג את שלו."
נראה שאנשי "אסכולת קהיר" במשרד החוץ הבריטי מנעו את התקרבותה של מצרים לציונים, מפני שחששו שהתקרבות כזאת תזיק לאינטרסים בריטיים. בספטמבר 1946 אמר הבריגדיר קלייטון לששון שבווין מתנגד בהחלט לניסיון לקשור את בעיית ארץ-ישראל עם בעיית מצרים, וסבור שהסוכנות מייחסת יותר מדי חשיבות לשיחות ששון-צידקי.
ששון סיפר שמיד אחרי שבא צידקי ללונדון, כבר בישיבה הראשונה, הטיח ארנסט בווין בפניו, בנוכחות כל המשלחת המצרית: "'האם אמת הדבר שאתה, צידקי פחה, נפגשת עם הציונים וסיכמת איתם שתתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל? ובכן, אדוני, העניין הזה אינו מתיישב עם האינטרסים החיוניים של העולם הערבי ושל בריטניה הגדולה, ולא יעמוד אצלנו על סדר-היום!'" כיוון שנתגלה הסוד, החוויר איסמעיל צידקי. גמגם, ניסה להתנצל, ולא חזר עוד אל הנושא. בסופו של דבר נכשלו השיחות האנגלו-מצריות, ואיסמעיל צידקי התפטר. אגב, ברור לי שהמלך פארוק ידע על כל העניין. איך אני יודע? אחרי אחת משיחותי, נכנס המלך פארוק למשרד ראש-הממשלה, ושלישו של איסמעיל צידקי הציג אותי לפני המלך ואמר: 'זה האיש מארץ-ישראל!'
"בזה לא נסתיימו המגעים עם מצרים. אחרי שנתקבלה ההחלטה בדבר חלוקת ארץ-ישראל.
2 ניצלתי את הקשרים שלי, והודעתי לראש הממשלה, נוקראשי פחה, ולמזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, שהוחלט מה שהוחלט, אבל עדיין לא מאוחר לשבת יחד, ואם הם מוכנים, תפאדאל (בבקשה). קיבלתי תשובה מנוקראשי: 'בוא!' נפגשנו. עזאם פחה העלה רעיון אבסורדי: שהיהודים יסכימו להקמת מדינה שתהיה מרכז רוחני מצומצם. כעין ותיקן, ואז יש סיכויים שהערבים יסכימו לכך. אמרתי לו: 'שכח מזה, לא בא בחשבון!' אמר לי: 'טוב, חכה. אביא את הצעתך לפני מליאת הליגה הערבית שתתכנס בעוד חודש.'
"חזרתי לירושלים, ועל דעת המחלקה המדינית של הסוכנות העליתי על הכתב את סיכומי השיחה והצעתי שיחות-שלום גלויות וישירות. תשובה לא הגיעה אלי אף פעם. בעקיפין נודע לי כי באותה ישיבת הליגה הערבית הביא עזאם פחה את הצעותינו. כמעט כל הנוכחים התנגדו להן בתוקף, ודרשו להתכונן למערכה טוטאלית נגד הציונים, מפני שהניצחון מונח בכיס. המלך עבדאללה היה היחיד שאמר: אני מציע לבדוק את ההצעה בתשומת-לב. אל תהיו כל-כך בטוחים שתנצחו."
3