על אלזה לסקר שילר ומרטין בובר

על ספרי שיריה שערכה ואף איירה בעצמה נמנים: סטיקס (ספר השירים הראשון שפרסמה, 1902) היום השביעי (1905) הפלאים שלי (1911) אסופת שיריה (1917) פסנתרי הכחול (1943) המחזה הראשון והחשוב ביותר שלה, "Die Wupper", העטור בסממני מחאה חברתית עזה, נכתב בשנת 1908, פורסם בשנת 1909 אך הוצג לראשונה בתיאטרון הגרמני בברלין ב-27 באפריל 1919. בירושלים כתבה את יצירתה האחרונה, המחזה הסנסציוני "אניואני" המגיב לאימי השואה תוך שילוב דמויות תנ"כיות כמו: המלך דוד והמלך שלמה, עם דמויות מיתולוגיות, כמו: פאוסט ומפיסטו, חברים יהודים כמו: מקס ריינהרץ וגרשון סוויט, והמנהיגים הנאצים, כמו: היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, ועוד. לשירת האהבה תפקיד חשוב בשירתה, אבל בין שיריה יש גם שירים דתיים מאוד, מעין תפילות. עבודתה המאוחרת עשירה במוטיבים תנ"כיים ומזרחיים. לסקר-שילר הייתה ליברלית מאוד ביחסה לצורה הפואטית, וכן לא נרתעה מחידושים והמצאות לשוניות. תאוריה המילוליים נחשבים כבעלי כוח חזותי רב וכתיבתה מלווה פעמים רבות בעיטורים וציורים. קריאת שיריה על ידה לוותה תמיד באביזרי רקע, תלבושות ותכשיטים וכן תנועה וצליל. במסגרת עבודת המחקר לספרי: "מרטין בובר-מבט מקרוב", ערכתי שיחות ממושכות עם נכדתו של מרטין בובר הפרופ' יהודית אגסי ובין הנושאים הרבים שדנו בהם ושעסקו בחייו של הפילוסוף הנודע שאלתי אותה מה היא זוכרת על אל"ש ועל יחסיה עם בובר. וכך ספרה לי יהודית: "אלזה לסקר-שילר התגוררה בשכירות באחת מדירותיו של פניסיון ששכן בבית ישן בקרבת רחוב המלך ג'ורג' בירושלים. באותו בית דירות התגוררה אחת מחברותי לכיתה, וכשהייתי מגיעה לבקרה הייתי נתקלת בה בדרכי. זכור לי שהייתה אישה זקנה, נמוכת קומה ששערה מאפיר הלבושה בשמלות יוצאות דופן. היא התהלכה ברחובות ושוחחה עם היונים בגרמנית, מדי פעם האכילה אותן. באותם ימים התפרנסה לסקר-שילר מקצבה זעומה, לאחר שאיבדה את פרנסתה ועזבה את גרמניה בתקופת שלטון הנאצים. סופר כי עם עליית הנאצים לשלטון הוכתה לסקר-שילר ברחוב, ועוד באותו היום נמלטה לציריך, שווייץ, שם ישנה כמה לילות תחת כיפת השמים, ונעצרה לבסוף בגין שוטטות. רק במשטרה זוהתה כמשוררת המפורסמת, וחוג מעריצים דאג לקיימה."

נראה שחייה האמיתיים של לסקר-שילר התנהלו בעולם הדמיון: היא חייתה בסיפורי התנ"ך, כמו שהיא מעידה גם בכתביה: "נולדתי בתבי (מצרים), גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז הפכתי לצמח". על רבים ממכתביה חתמה: "יוסוף, נסיך תבי". לממלכת תבי שלה הכניסה חוג משוררים ואמנים שהקיפו אותה עוד מימי ברלין, ולכל אחד מהם העניקה שם ותואר: גוטפריד בן היה "גיזלהר הברברי", לפרנץ ורפל הוענק הכינוי "הנסיך מפראג" ואילו גאורג טראקל היה "אביר הזהב". "ב-1914 כתבה אל"ש לסבי מכתב משונה ועיטרה אותו באיור משונה עוד יותר, ראשו של יוסף מלך מצרים (תבי):¹ אדון מציון הנכבד, זאב בקר אצלך. כוהן גדול בעל שיניים חדות. מלך עם לב פרוע ואגרוף שמתפלל. ים בלי חוף, מיטה ששתתה את עצמה. אתם שוחחתם על ספרות וקראתם שירים, ואני לא אוהבת את זה. אתה מתבייש בכך שגאורגה (=שטפן גאורגה) הוא יהודי, ואתה האדון מציון – אני שונאת את היהודים מכיוון שהייתי דוד או יוסף. הם לא מעריכים את השפה שלי מכיוון שאוזניהם אטומות. הם מאזינים למלמול ביידיש. הם יותר מדי מרוצים מעצמם. אני בזה לעולם. כשביקרתי אצלך לעתים קרובות הייתי צינית. חביבים הם עצי השיטה הצעירים – ילדיך (=רפאל ואווה). הם כמו עצי השיטה העדינים שצמחו אצלנו בגינה. האם אתה כועס? הרי אני דוברת אמת וכותבת בגועל נפש, בוז, בדידות וזעזוע. (-) הנסיך מתבי שלך דרישת שלום לבבית לאשתך הבווארית. ב-17 בינואר 1914 כתב סבי בתגובה:² חביבה ונכבדת, הוא (=שטפן גאורגה) לא כועס על חוסר ההיגיון שאת מייחסת לו. האין את מסוגלת להבין שמדובר בלא יהודים – גאורגה אינו יהודי. הוא אינו יותר מיהודי אלא שונה מיהודי. את שונאת את היהודים מכיוון שהם אינם מבינים את דברייך ואת כתיבתך, וזה חבל. דעתי היא שחשוב יותר לשים לב כיצד את שומעת. צריך לכתוב כיצד האדם שומע את העולם מאשר כיצד העולם מקשיב לך (=לשירייך). מי שלא דואג לשאלה כיצד העולם שומע אותו (=את שיריו) יגלה את אלוהים המקשיב בחלון חדרו. את חרדה לגבי תגובתם של בני האדם (=ליצירותייך) וזה מפריע לך, ולכן כשביקרת בביתי היית מוטרדת מהאדישות לשירייך. דיברת על ספרות והרשית שיענו לך מתוך ספרות. למעשה היה זה הערב הראשון שנערך בו דיון ספרותי באופן שהשירים הפכו למומיות, ולא כמו שבדרך כלל היה נהוג בביתי (=לקרוא שירה). כשביקר אצלנו פרנץ ורפל – השירים נשמעו חיים וממשיים. ורפל העניק את עצמו ולא הגיע עם דרישות כלפי העולם. "תושבי ירושלים לא הבינו את התנהגותה המוזרה של לסקר-שילר, לא היו מודעים לגדולת שיריה – שבאירופה זכו להערכה עמוקה – ואף לא לתרבות הגרמנית שעליה נסמכה. בעיניהם היא לא נחשבה למשוררת מפורסמת אלא לזקנה משוגעת אשר חיה בחוסר כול, מתקיימת הודות למתנות ונדבות. היא הייתה מבודדת מאוד, ועם זאת דומה שלא חשה מסכנה או עלובה, וגינוניה היו כשל אדם המודע לערך עצמו. סבי העריך מאוד את כשרונה. "בערוב ימיה סבלה אלזה לסקר-שילר ממחלת לב. ביצירתה 'בפסנתרי הכחול ' – שאני מעריכה אף על-פי שמטבעי אני מצדדת בגישה ראליסטית מפוכחת – מתואר פסנתר כחול העומד במרכז המדרגות המובילות למרתף. קטע דמיוני זה משקף לדעתי את מצבה הנפשי המעורער. "במכתב מ-23 בנובמבר 1941 ביקשה אלזה לסקר-שילר שמרטין בובר יואיל לפתוח את אחת הפגישות הספרותיות שאִרגנה עם אנדראה מאייר וסם ווסרמן בסלון הפניסיון שבו התגוררה.³ במכתב הציעה שסבי יספר על הבעש"ט, על האר"י הקדוש – או על עצמו. היא שוב פנתה לסבי במילה אדון, וסיפרה שהחדר יכול להכיל שלושים אנשים, ציינה כי אינה יכולה לשלם וכי תגיש רק את הנחוץ ביותר, אולי תה. בהמשך שאלה את סבי, 'האם הגברת שלך הטבועה בזיכרוני תגיע לפגישה?' וחתמה את המכתב במילים: 'אלזה לסקר שלך שהיא הנסיך יוסף לתמיד'. "תשובתו של בובר נשלחה למחרת.⁴ 'אלזה לסקר שילר היקרה, ברצון אמלא את בקשתך. 1. אני מוכן להרצות על כל נושא שתציעו, לענות על שאלות ואף להציג שאלות. 2. אני מציע את התאריך 6 בדצמבר 1941.' באירוע דיבר בובר על סיפוריו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – סיפורים שבאותה עת עדיין לא פורסמו."

1. Buber M. (ג8), Vol A, p. 353 (Letter No. 231). 2. Ibid, p. 354 (Letter No. 232). 3. Buber M. (ג8), Vol C, p. 53 (Letter No. 47). 4. Ibid, p. 54, Letter No. 48.