בכל יום רביעי היה רבי דב ויינברג נוהג לנסוע לפתח תקוה לקנות צרכי הבית. באותם זמנים (1912) היו בכפר סבא עשרה בתים עם בעלי בתים. ביום שלישי בערוב היום היו מגיעות לביתו הנשים עם רשימת קניות לרבי דב. יום אחד נכנסו לביתו של רבי דב, בערב יום שלישי, שני אנשים מכובדים. היה זה ר' מנחם
מנדל גולדברג, אביו של נטע הרפז, יחד עם חברו דוב סקיבין. התפלא רבי דב, מה עושים פה הגברים?
וכך אמרו האורחים: רבי דב, יש לנו שליחות מצוה בשבילך. מחר אנו אמורים לקבל ספר תורה מבית הכנסת הגדול בפתח תקוה, ואנחנו מבקשים ממך, שאתה תביא אותו. כמובן שרבי דב, שמח מאוד, כיבד את האורחים במשקה ביתי, הגיש תה ועוגות, וכך קיבל מהם את השליחות הזו, ברצון רב.
למחרת, עם אור ראשון, קם רבי דב, התפלל, לקח צידה לדרך, ויצא לפתח תקוה. אשתו רוחמה השכימה קום עימו, וליוותה אותו בצאתו, בצדי העגלה, ובחיוך אמרה שהיא מקנאה במצווה שלו. הוא ענה לה בחיבה יתרה, חצי חצי. לי חצי מצוה ולך חצי מצוה. בירכה אותו אשתו, להצלחה במסעו, והוא נסע עם ברכתה.
כל טוב
כאשר הגיע רבי דב לפתח תקוה, בזריזות השלים את משימותיו, וניגש לבית הכנסת הגדול בכפר סבא, שם קיבלו אותו בשמחה רבה, עטפו באהבה את ספר התורה בטלית והניחו בעגלה. יצא רבי דב לשוב לכפר סבא. היה זה שרב כבד. הכל רק חול וחול מלוא העיניים ועד הברכיים. ירד מן העגלה והלך ברגל. הלך בקושי רב והתייגע. עוד מעט והגיע. והנה נראתה לפניו חורשה קטנה, והוא מושך את החמור בקושי אחריו, והעגלה מתגלגלת בקושי בחולות, ופתאום יצאו מן החורשה שני ערבים ובידיהם נבוטים (אלות כבדות, שבראשיהן נעוצים מסמרים).
הגיעו הערבים לרבי דב וציוו עליו לעמוד. שאלו אותו מה יש לו בעגלה. אמר להם בבקשה, אתם יכולים לראות, הכל פתוח. הם ניגשו לעגלה, ובידיהם שני תרמילים - והתחילו למלא אותם מכל טוב העגלה. לפתע הבחינו בגוש גדול. שאלו את רבי דב מה יש לו פה. ענה רבי דב שזו התורה שלנו. ציוו עליו לפתוח את החבילה הגדולה.
פתח רבי דב את הטלית. הם ציווי עליו לפתוח הלאה. פתח רבי דב את התורה. והם שאלו מה כתוב בה. חייך רבי דב ואמר: בתורה שלנו כתובים הרבה דברים יפים והרבה דברים טובים. ואחד הדברים היפים הוא 'ואהבת לרעך כמוך', ובערבית: חוב רפיקאכ זיי תחוב נפשאכ, أحب رفيقك زي تحب نفسك.
מע א-סלאמה
כאשר שמעו זאת הערבים, נדהמו. הניחו את התרמילים בעגלה וציוו על רבי דב לבוא עימם. הם נכנסו יחד לתוך החורשה. העמידו את העגלה במקום בו בישלו בלילה קפה. על גזע עץ כרות היה מונח מגש ועליו ספלי קפה - פינג'אנים בערבית. הורידו את המגש וציוו על רבי דב לשבת. רבי דב התיישב. בשקט ובשלווה התיישבו כולם יחד על הארץ, בישלו קפה וכיבדו את רבי דב בספל קפה. רבי דב הוציא סיגריה מכיסו והציע גם לערבים. הם סירבו, כי הוא האורח שלהם. הם הוציאו סיגריות וכיבדו את רבי דב. סיימו לשתות את הקפה, בשקט ובשלווה.
לבסוף אמרו הערבים, שהגיעה העת לרבי דב לשוב לדרכו. הם הריקו את התרמילים והשיבו הכל לעגלה. הציע רבי דב לכל אחד מהם קופסת סיגריות, אך הם סירבו. הם ציוו על רבי דב לעלות על העגלה, וכך עשה. הם עזרו לרבי דב. האחד דחף את העגלה והשני החזיק ברסן. כך ליוו את רבי דב היהודי עד סוף החולות. כשהגיעו לסוף החולות, בירכו את רבי דב שייסע לשלום ואלוהים איתו. בערבית אמרו: מע א-סלאמה مع السلامة, אללה מעאכ الله معك.
כך, מן השמים, בלווית שני שודדים ערבים, הביא רבי דב היהודי את ספר התורה הראשון לכפר סבא.
עשה את עשרו
בסיפור נוסף, בהמשך, תושלם התמונה. יהודי מכונאי מומחה בימים ההם, התבקש על-ידי מוכתר ערבי מהכפר אשדוד, לתקן את המנוע שלו. היהודי יצא לתקן, והעבודה נמשכה עד מאוחר, וכבר לא היו אוטובוסים להחזירו ליפו. נהג מונית ערבי, שנזדמן למקום הסיע את היהודי ועוד אפנדי ואשתו, בשמונה בלילה, בחזרה ליפו, בדרך החוף, בדרך יבנה הערבית. לפתע נראה בצד הדרך ערבי עטוף כאפיה עומד ומניף ידיים. כשהגיעה המונית אליו הוציא הערבי אקדח מכיסו וציווה על כולם למסור לו את כספם. היהודי ניצל את החושך, ושלף פצירה גדולה מבין כליו, ובכוח הלם על ידו של השודד הערבי. האקדח נפל על הארץ, והמונית זינקה והסתלקה מהמקום.
חלפו מספר שנים, ומיודענו היהודי, נשלח למסיק זיתים בסביבות ג'נין, בכפר הערבי עראבה. שם התארח כשבועיים, בביתו של ערבי מעשירי הכפר. באחד הלילות סיפר הערבי, בעל הבית, בלי להתבייש בזה, כי בזמנו נודע כשודד דרכים. זו לא הייתה פחיתות כבוד בעיניהם - מזה גם עשה את עשרו. אך הנכבד הערבי גם סיפר, שאת הקריירה שלו גמר בגלל יהודי אחד, שהלם בידו, והיד משותקת חלקית מאז ועד בכלל.
היהודי קם ואמר, שהוא אשר היכה את בעל הבית, הערבי השודד. קם הערבי השודד לחבק ולנשק אותו, ואמר שזה היום המאושר בחייו, משום שהוא יכול ללחוץ את ידו של הגבר היחיד, שהתגבר עליו בכל מעלליו, שעולל בימי חייו. ואהבת לרעך כמוך. חוב רפיקאכ זיי תחוב נפשאכ, أحب رفيقك زي تحب نفسك.