בימים אלה נמצא המו"מ על ההסכם הקואליציוני בשלביו הסופיים. עתה מסתמנת דמותה של ה
ממשלה החדשה כאשר בתיקים הבכירים יזכו כחלון (אוצר), בוגי יעלון (ביטחון),
אביגדור ליברמן (חוץ),
אריה דרעי (דתות),
ישראל כץ (פנים),
יובל שטייניץ (משפטים),
נפתלי בנט (חינוך),
יואב גלנט, (בינוי). כמובן שאפשריים שינויים כל עוד נמשך המשא והמתן.
הנושאים והנותנים הגיעו להסכמות כמעט בכל הנושאים העומדים על סדר היום, זולת נושא אחד שהוא בבחינת פצע פתוח. ללא טיפול נכון הוא לא יגליד: פרשת מהגרי העבודה בדרום תל אביב. הליכוד מסר על כוונתו להעביר בחקיקה שני חוקים בעלי חשיבות מיוחדת, שבעקיפין תהיה להם השפעה גם על נושא זה: חוק ההתגברות (היוזמה המקורית לחקיקה זו מקורה ביוזמתה של ח"כ
איילת שקד (
הבית היהודי), ותיקון לתקנות הקובעות את אופן בחירת השופטים לביהמ"ש העליון, על-מנת שלא ימשיכו לבחור שופטים בשיטה שהיא שיא הדמוקרטיה כידוע: "חבר מביא חבר". והנה בימים האחרונים פורסמו ידיעות על כך כי דווקא השר המיועד
משה כחלון הוא אשר קיבל על עצמו את המשימה המוזרה שהוטלה עליו על-ידי חוגים עלומי שם להניף את הדגל, ולמנוע חקיקה שתפגע כביכול בביהמ"ש העליון. יש להזכיר כי מערכת היחסים בין המדינה לבג"ץ נתונה ממילא במשבר, לאחר שבג"ץ דחה פעמיים את הצעות המדינה לתיקון חוק המסתננים, אף שהמדינה הורידה את משך הכליאה במתקן חולות משלוש שנים לשנה.
לא ברור מה גרם לכחלון ליטול על עצמו נשיאת הדגל המפוקפק הזה. נראה כי הוא הפך באחת קורבן למניפולציה מכוערת. ביהמ"ש העליון היה בעשור האחרון למושא של ביקורות קשות על אופן התנהלותו. התהליך החל מאז ההתבטאות האומללה כי "הכל שפיט", וביתר שאת מאז סירב הנשיא
אהרן ברק לצוות לחבר שופטי העליון את פרופ'
רות גביזון, אישיות ידועה ומעורכת מאוד בעולם המשפטי בארץ ובעולם. לשם כך הצטייד כב' הנשיא דאז בטענה הפטרונית-טוטאליטרית, שלא תיאמן, כי "אין לה אג'נדה מתאימה" (2004). מעמדו של מוסד חשוב זה נמצא בתהליך של התדרדרות. רק מי שטחו עיניו לראותו בצלילתו, המעציבה את כולנו, איננו מודאג מהתהליך העגום. והנה בא איש ציבור בכיר שהבוחרים תולים בו את יהבם בנושאים רבים וחשובים, ומשמיע צפצוף ארוך על משאלת לבם של בוחריו...
ראוי להזכיר לכחלון מה עלול להיות המחיר שישלם בגין עמדתו זו. רוב רובו של האלקטוראט שלו הינו ליכודי ומזרחי למהדרין. ממשלת הליכוד (השרים
גדעון סער ו
גלעד ארדן), ניסתה פעמיים לתקן עוול זה. ביהמ"ש הכשיל אותה שוב ושוב, תוך שהוא משמש פלטפורמה לארגוני שמאל שונים, ששיחקו בתפקיד האלטרואיסטי כביכול של דאגה לזרים. בניגוד לכלל "עניי עירך קודמים". ביהמ"ש העדיף באופן מוזר את טובתם של מהגרי העבודה על זו של התושבים בשכונת התקווה.
יאמר לכחלון: אם חפץ חיים פוליטיים אתה, אל תבגוד בבוחריך ואל תשכח לרגע מי עשה את העוול הגדול ביותר לתושבי דרום תל אביב. אל תחתוך את הענף עליו יושבת סיעתך!
למה נגעל יוסי שריד?
לפני מספר ימים אמר השר לשעבר
יוסי שריד כי האפשרות שנפתלי בנט ימונה לשר החינוך מעוררת בו בחילה ("אני נגעל רק מהאפשרות שבנט ימונה לשר החינוך"). לא הייתי נזקק לאמירה זו אלמלא היא מסמלת שוב את בעייתו הנפשית העמוקה של השמאל. שוחרי הדמוקרטיה הללו אינם מסוגלים להבין או להכיר בעובדה כי קמה ממשלה חדשה, ממשלה שאפשר להגדירה דווקא בזכות נתניהו, כממשלת ימין מתון. אין סיבה לשלול מראש רשימת הבית היהודי את זכותו להתמנות לתפקיד של שר זה או אחר.
הבעיה בהתבטאות הזו איננה של בנט, הליכוד, משרד החינוך או כל גורם אחר, אלא של שריד עצמו. האיש הזה, יודע הכול יותר טוב מכל אחד אחר. הוא משוכנע עמוקות כי לו ורק לו מונופול על האמת ועל כל האמת. הוא כבר טעה אין ספור פעמים. הוא טעה פוליטית בהערכותיו המדיניות. הוא טעה וטועה בהערכתו את מדינת ישראל (הכל רע, רק רע). הוא גם לוקה בקוצר ראות משווע כאשר הוא מתייחס לנושאים חברתיים שונים.
לשריד קרה מה שקרה לאנשי שמאל רבים. את דרכו הפוליטית הוא החל במפא"י כעוזרו של מזכיר המפלגה ואח"כ נקשר לפעילויות בתפקידים בכירים, במסגרת העבודה, רץ, מרץ, ויחד. הוא דיבר לאחר אוסלו על מזרח תיכון חדש.
לא אחת התבדה בנבואותיו. עכשיו צפוי להערכתו האחרונה גורל דומה.