"לתת", "עולה עולה" (שיר האירוויזיון שבוצע על-ידי יזהר כהן בשנת 1985), "שיר לשירים", "מוכרת לי מפעם", "כמה טוב שנפגשנו", "שובי לים", "צובט לי בלב", "כל מה שקדם" ו"אמן" (שגם הוא ייצג את ישראל באירוויזיון) - הם רק חלק מיצירותיה הנפלאות שזכו להשתתף בתחרויות שונות, ביניהן בקדם אירוויזיון. כיום מועסקת בן-זאב כחלק מצוות ערוץ הילדים של "הידברות", ותורמת את חלקה בעיצוב תפאורה ותלבושות - תחום נוסף בו התמחתה עם השנים. "שיתוף הפעולה עם הידברות החל מכך שהוזמנתי להתראיין בתוכנית 'אורחות'. לאחר הראיון והאירוח המקסים בבית הידברות, אמרתי בהלצה ש'במקום כזה הייתי שמחה לעבוד'. אני התבדחתי, אבל היה שם מישהו שלקח אותי ברצינות, ומאז זכיתי להיות חלק מהארגון הנפלא הזה". היא לא נולדה עם כפית של זהב בפה - אחרי עבודה רבת-שנים והתקדמות טיפין-טיפין, ההצלחה באה בהדרגה ועם הרבה אורך-רוח. בטח שלא זכתה באור מן ההפקר. "ההצלחה היא אחוז קטן מתוך הרבה רעיונות טובים, שלא כולם צלחו. מה שאני יודעת הוא שעשיתי את ההשתדלות שלי, ממקום של נתינה והכרת הטוב. ככל אמן, גם בי פיעמה התחושה והאמונה שאצליח בדרך, אבל מכיוון שלקח זמן רב עד ששיריי נטמעו בתרבות הישראלית - לא שיערתי שיום יבוא, והם אכן יהפכו לנכסי צאן ברזל".

מתי וכיצד התחלת להתקרב ליהדות?

"למעשה זה התחיל כבר בתיכון בו למדתי. היה אצלנו בחור דתי אחד שקראו לו שמחה גולדין. כן, כן, אבא של סגן הדר גולדין ז"ל, שנהרג במבצע 'צוק איתן'. שמחה, כשמו כן הוא - חריף-שכל, תלמיד מצטיין ועם כושר ביטוי מרשים. בזכותו צמתי ביום כיפור לראשונה בחיי, ומצאתי עצמי בבית הכנסת במהלך כל היום הקדוש - מתפללת". שם ניטע הניצן האמוני בליבה - אבל רק שנים מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בניו-יורק החלה מגמת ההתחזקות קורמת עור וגידים. "ברחוב נתקלתי בטנק מצוות של חב"ד, ואחד השליחים נתן לי פמוט ונרות שבת וביקש שאשמור שבת. חשבתי לעצמי: 'למה לא, בעצם?'. התחלתי להדליק נרות שבת ולהתעניין ביהדות, וכאן התחיל 'סחרור' התשובה וסיפור חיי קיבל תפנית מרגשת. במיאמי פגשתי את בעלי שיחיה, ועצם נס המפגש וגילוי ההשגחה הפרטית שבו - נתנו מספיק סיבות טובות לשנינו, לשנות את אורח-חיינו ולחזור בתשובה ביחד".

ואיך הגיבה הסביבה הקרובה לצעד המשמעותי שלכם?

"התגובות היו מגוונות, לעתים אף תמהות. להוריי היה לא קל לעכל את הבשורה, אבל במשך הזמן הם התרגלו וקיבלו את אורח-חיינו - אחרי ככלות הכל, מדובר בתהליך פנימי ואינדיבידואלי, והם למדו להכיר בזה ולכבד את זה".

גם היום, ממרום גילה - בן-זאב לא נחה לרגע. כנמלה חרוצה וקדחתנית היא עסוקה כל העת, מתוך שמחת יצירה וחדוות-עשייה. "אמנם נולדתי עם כישרונות אמנותיים, אך לקח לי הרבה זמן להתגבר על הביישנות הטבעית שניחנתי בה ולהבשיל. כך שתהליך הלמידה והצמיחה ממשיך גם כיום, ואין יום שבו אינני מוסיפה לגלות על עצמי דברים חדשים. מתוך אותה התחדשות, אני מוצאת בי את הכוח להמשיך וליצור", היא אומרת.

מה דעתך על עולם היצירה הנשית במגזר הדתי-חרדי? האם את מוצאת בו את המקום שלך?

"היום, בהחלט כן. לדעתי, עולם המוזיקה במגזר שלנו עובר משהו חשוב וטוב. יש היום המון יוצרים נפלאים שנכנסו ללב ליבה של המוזיקה הישראלית, וזו תופעה מבורכת. לגבי נשים, ישנו קהל יעד ייחודי במגזר שהפנייה אליהן מאפשרת לזמרות מדהימות שחיות בינינו, להתגלות ולהמשיך לשיר. זוהי מגמה בהחלט חיובית, שאני צופה לה רק טוב בעתיד". על השאלה האם ישנו דבר שהיא מתחרטת שעשתה בעברה, עונה בן-זאב כי "אני שלמה ושמחה עם כל מה שעשיתי בעברי, כי כל עשייה הייתה כעין חוליה מקשרת לדבר הבא, ודבר הוליד דבר. השם מגלגל בידינו זכויות, וגם כשהדברים לכאורה לא מסתדרים - במרחק הזמן, הכל פועל לטובה".

עצה ליוצרות מתחילות?

"כדי להצליח, ולא משנה באיזה תחום עשייה, נדרשים המון אורך-רוח, סבלנות והתמדה. להיות משורר, לצורך העניין, זו עבודת-קודש, או אם תרצי: שכינה שבאה לביקור ברגעי חסד נדירים. מה לעשות עם התוצרת? השם יראה לך, אבל הכי חשוב - את לכי עם הלב. עשי מה שליבך אומר לך, אל תפחדי לנסות וזכרי שאין ייאוש בעולם כלל. "בשירה 'שיר השוק' כתבה נעמי שמר: 'כאן נסלסל במלוא גרוננו, בחרוזים המזהירים. ולחם עוני זה חלקנו, כי אין שכר למשוררים'. מה השכר על חתיכות הלב שאת נותנת בכתיבה? כל אחת צריכה לקבוע לעצמה מה נכון לה, כי כנראה שאין שכר אמיתי על המילים היוצאות מתוך ליבך פנימה. לא כזה שאפשר לתרגם אותו לכלים של העולם הזה, בכל אופן".