קרחון הזוהמה

מתקרנפים מוחמד היה השם הנפוץ ביותר בין הילודים בבריטניה אשתקד, ולא ירחק היום שהממלכה המאוחדת תהפוך לחליפות מוסלמית. בינתיים, הבריטים ממשיכים להתקרנף, ולהתאים את עצמם לפולשים המוסלמיים. הם הוציאו את לימודי השואה מתוכניות הלימודים - כיוון שאזכור השואה מרגיז את המוסלמים. כעת הגדילה לעשות הוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד - היוקרתית והגדולה בהוצאות האקדמיות בעולם - שהנחתה את הכותבים לא להזכיר בכתביהם חזיר ומוצריו, כיוון שזה מרגיז מוסלמים. עוד מעט יתבקשו מחברים מחקרים אקדמיים לחבוש כאפייה וללבוש גלאבייה, כתנאי לפרסום ספריהם ואולי גם הסכמת אימאם / מולא / איאתולה למחקר. זה מזכיר לי שבמלחמת המפרץ הראשונה הורה הפנטגון לחיילות ולקצינות האמריקניות, שיצאו מהבסיסים האמריקניים, ללבוש בגדים מסורתיים ערביים, כדי לא להרגיז את הסעודים. ההוראה עברה כמעט בשקט עד שלוטננט-קולונל בחיל-האוויר האמריקני לא הסכימה ללבוש רעלה, ועתרה לבית המשפט העליון האמריקני, שביטל את ההוראה. כבוד מאוחר שניהם קופחו עקב דעות קדומות ואפליה, ששררו בצבא האמריקני. כעת מתוקן העוול, וסרג'נט הנרי ג'ונסון השחור וסרג'נט ויליאם שימין היהודי - שלחמו במלחמת העולם הראשונה - יעוטרו בבית הלבן בתחילת חודש יוני במדליית הכבוד האמריקנית, העיטור הבכיר ביותר בכוחות המזוינים האמריקניים. ג'ונסון ושימין עוטרו בצלבי השירות המצטיין - העיטור השני בחשיבותו בארצות-הברית - ובלב הארגמן על פציעתם. עתה החליט הפנטגון לשדרג את עיטוריהם למדליית הכבוד. בחמישה-עשר במאי 1918 בליילה היה ג'ונסון בתורנות שמירה ליד סנט-מֶנֶהוּלד בצרפת. כוח גרמני פשט על הקווים של בעלות-הברית. ג'ונסון נפצע, ולמרות זאת המשיך ללחום, והדף את הכוח הגרמני הפושט. כשאזלה תחמושתו, השתמש בקת רובהו ובסכינו להכות בגרמנים. למרות שלא הייתה לו תחמושת, סיכל ג'ונסון הפצוע ניסיון גרמני לחטוף חייל אמריקני פצוע. התגבורת הגיעה רק בבוקר, כשהגרמנים כבר נסוגו. ג'ונסון היה ברג'ימנט חי"ר 369 של המשמר הלאומי של ניו-יורק - אחת היחידות השחורות היחידות בצבא האמריקני באותה העת - שסופח לכוחות הצרפתיים. הוא עוטר בצלב המלחמה הצרפתי עם כפות תמרים מוזהבות - מהעיטורים הבכירים בצרפת - על גבורתו באותו הליילה, אך לא זכה להוקרת ארצו. הוא נפטר כעשור אחרי המלחמה גלמוד, עני ושיכור, בגיל 32. סרג'נט שימין מרג'ימנט החי"ר 47 בדיוויזיה 4 חילץ בשבעה באוגוסט 1918 חברים לנשק פצועים, למרות אש כבדה, שנורתה עליו. זה היה בחפרות על נהר וֶל ליד באזוֹש בצרפת. לאחר שהקצינים והמש"קים של מחלקתו נפצעו ונהרגו, תפס שימין בן התשע-עשרה את הפיקוד על המחלקה, ופיקד עליה יומיים, עד שצלף גרמני פגע בראשו. שימין שרד את הפציעה, ונפטר בשנת 1973. לאחר שהקצינים והמש"קים של מחלקתו נפצעו ונהרגו, תפס שימין בן התשע-עשרה את הפיקוד על המחלקה, ופיקד עליה יומיים, עד שצלף גרמני פגע בראשו. שימין שרד את הפציעה, ונפטר בשנת 1973. משל קראתי בעניין רב את ההשוואה, שעשה דוד אסף בבלוגו, "עונג שבת", לתרגומים שונים של משל העורב והתרנגולת של קרילוב. מצא חן בעיניי הבית האחרון במשל בתרגומה העכשווי של חגית בנזימן (הוצאת כרמל): "מי שאינו שותף לקרב בו משתתפים כל חבריו, מי שמוכן - כמו העורב - להתיידד עם האויב אל יתפלא אם יתברר שלא נשאר לו אף חבר ושאויבו - כשיום יבוא - יהיה מוכן להקריבו". נעלם נעלם תיק רגיש, שחקרה הפרקליטות. בלשון נקייה - בוער. מעניין מה היה בו, ולמי היה כדאי להסתירו, כמה ולמה? שי ניצן, פרקליט המדינה, הביא עמו את שיטותיו הבריוניות הנפסדות, ואלה נוספו על צרותינו בפרקליטות, שמזמן השתחררה מכל רסן, ומשלה את עצמה, שהיא כל-יכולה. קשה להתעלם מההרגשה, שפרקליט המדינה, המשטרה והרועץ המשפטי מנסים למנוע חשיפת כל קרחון הזוהמה, שאך קצהו התגלה בפרשת רונאל פישר.