את מלחמת השחרור של ישראל, במערכה שכנגד צבאותיהן של מדינות ערב, יקשה לתאר ללא חלקם של המח"ל - אלפי המתנדבים מרחבי העולם, כמעט כולם יהודים, שחירפו את נפשם למען הקמתה של מדינה עברית עצמאית.
שלושת אלפי המתנדבים - רובם ככולם יהודים - באו בחלקם מקרב חיילי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, ובחלקם האחר היו מחוסרי כל ניסיון צבאי. אבל המכנה המשותף לכולם היה ליבם הפועם והחם, שהזדהה עם מאבקו העיקש של היישוב היהודי בארץ ישראל לעצמאות מדינית ולגיבושו של צבא עברי.
העיתונאי
גד נחשון, עורך ה"ג'ואיש פוסט" בניו-יורק, קובל בתוך כך על מחדלה הגדול של מדינת ישראל שלא דאגה עד עצם היום להקים מוזאון או ארכיון, שינציח את זיכרם ופועלם הגדול של אותם מתנדבים הירואיים, שתרמו תרומה משמעותית לניצחונו של צה"ל במלחמה..
לזכותם
נחשון מזכיר, למי ששכח, את תושייתם והעזתם הגדולה של אותם מתנדבים - בעיקר אלה שבאו מצפון-אמריקה - שראו את חובתם המצפונית להתגייס לשורותיו של צבא ישראלי מתהווה, חרף האיסור החמור של גיוס לצבא זר על-פי חוקיה של ארה"ב.
מבין המתנדבים המופלאים שהתגייסו למען מדינת ישראל המתהווה מעלה נחשון על נס במיוחד את חלקם של הבולטים שבהם| מיקי (דוד) מרקוס (סטון), משחרר דרך בורמה במערכה על ירושלים, שהיה האלוף הראשון של צה"ל ובמקור קולונל יהודי בצבא האמריקני, ןששעות מספר לפני תחולת ההפוגה הראשונה נורה בשוגג מאש של זקיף-צה"ל; בן דונקלמן, מקנדה, שהיה מפקדה השני של חטיבת השריון 7; והטייס בוריס סניור,מדרום-אפריקה, ממקימיו של חיל-האוויר הישראלי.
לבסוף מטעים נחשון שהסיכון הגדול שנטלו על עצמם - עומד במיוחד לזכותם של אותם מתנדבים נועזים, הן בשל האמברגו שהטיל הנשיא טרומן על סיוע צבאי לישוב העברי, והן בשל שתיקתה הרועמת של היהדות האמריקנית בכללותה, שבחרה משום מה לעמוד מן הצד, ושלא מצאה לנחוץ ליטול חלק בפעילות המלחמתית של הישוב העברי בארץ.