לפני 15 שנים, בלילה שבין 23-24 מאי 2000, ישב
גבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון, בחדרו ועקב אחר היציאה של כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. לאט-לאט המוצבים מתפנים, מפוצצים, והשיירות עושות דרכן ארצה. מבוצע ירי של חיזבאללה על השיירה היורדת ממוצב הבופור, ועל שיירה המגיעה למוצב "כרכום" של צה"ל, אך אין אבידות. כל שיירה החוזרת ארצה ללא פגע, מוציאה מגבי אנקת רווחה. חיל-האוויר מופעל מדי פעם בפעם לחסימת צירים ולתקיפת מוצבי "צבא דרום לבנון" (צד"ל) שננטשו ונתפסו ע"י חיזבאללה. הוא גם מופעל להפצצת ציוד וכלי רכב צה"ליים שהושארו בשטח. לקראת השעה 5 בבוקר, 24 מאי, מרבית המתפנים כבר בישראל, אין נפגעים. ואז מקבל גבי שיחת טלפון בקו אזרחי. על הקו האלוף במילואים עמנואל סקל, ששכל את בנו בכורו בדרום לבנון. "כששמעתי שצה"ל יצא מלבנון ובלי אף נפגע, אמרתי שאני מוכרח לדבר אתך", אמר לו עמנואל בקול נרגש. גבי התאפק שלא לבכות. בשעה 0648 הוא מדווח לרמטכ"ל, מופז, שאחרון החיילים עזב את לבנון. מופז מברכו, כולו שמחה על כך שאין אף נפגע. לא עוברות דקות ו
אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, מברכו על היציאה, על כך שאין נפגעים, על כך שאין אש. "אני עולה לצפון", הוא מודיע לגבי.
אהוד ברק "חתום" על היציאה מלבנון במאי 2000. מה כבר לא נאמר היציאה: "צהל ברח בצורה משפילה", "בזיון", "דרום לבנון הופקרה לחיזבאללה", ואלו תארי גנאי ולעג הוצמדו לברק, כאילו היה אויב מספר אחד של המדינה. דעתי הברורה היא שהייתה זאת אחת ההחלטות הטובות ביותר של ברק, בעלות תרומה חשובה לביטחון ישראל. כמובן, וזה טבעי, שהיו טעויות לפני היציאה, ובעיקר מיד לאחריה כשלא הייתה תגובה הולמת לחטיפת החיילים בהר דב, אך כל המהלך, ובוודאי בראיה לאחור, היה מוצלח וראוי.
הסיפור האמיתי על כל תהליך קבלת ההחלטות על היציאה מלבנון, והיציאה עצמה ב-23-24 מאי, טרם סופר במלואו לציבור. כל זה יסופר בקרוב בספר חדש. במאמרי זה אני רוצה לגעת בשיא התמציתיות בנקודה מרכזית שמאפיינת את היציאה מלבנון, בהשוואה, למשל, ליציאה מרצועת עזה ("ההינתקות"). ברק רצה לבצע את הנסיגה מלבנון כחלק מהסכם מדיני עם סוריה, שיביא גם להסכם עם לבנון. אבל, משהתפוצצו השיחות עם סוריה בתחילת 2000, היה ברור שהיציאה מלבנון תהיה ללא שום הסכם, ועל כן רווית סיכונים צבאיים ומדיניים. כיוון שכך, החשיבה המדינית של ברק אמרה לערך כך: חייבים לצאת עם הסכם שיעניק גושפנקה בינלאומית ליציאה שלנו, ואם אין הסכם עם סוריה ולבנון, אזי נעשה הסכם עם האו"מ, ונצא מלבנון על בסיס החלטה של מועצת הביטחון. איך עושים את זה? במאמץ מדיני רחב היקף ברק גייס לרעיון הזה את הנשיא קלינטון, את הקהילה האירופאית ואת מזכ"ל האו"ם.
צה"ל יצא, האו"ם אישר וסימן את קו הגבול ונוצרה עליו חומה של לגיטימיות בינלאומית: חומה המונעת טרור של חיזבאללה נגד ישראל משטח לבנון, והמאפשרת לישראל להגיב והיה ובכל זאת מבוצע טרור. כמובן שלא הכל היה חלק, וחיזבאללה התמקד באזור של "חוות שבעא" (שהן בגבול בין לבנון ורמת הגולן), אך ככלל הגליל שב לפרוח ותיירות הצימרים פרחה.
כל זה לא היה בכלל בהינתקות מרצועת עזה. יצאנו בלי שום הסכם, לא עם אבו מאזן ברשות הפלשתינית ולא עם הקהילה הבינלאומית. עד היום ה"עולם" רואה בנו "כובש", האחראי לרצועה. אם יש בכל אלו לקח לעתיד, הרי הוא זה, לדעתי: בכל מקרה בו ישראל תשקול בעתיד לבצע יציאה חד-צדדית משטחי יהודה ושומרון, חובה עליה לנסות ולתת ליציאה הזאת מעטפת כלשהי של הסכמה פורמלית בינלאומית.