חופש-ביטוי מול חופש-ביזוי

אין כל פלוגתא על כך שחוק לשון הרע נועד במהותו להגן על כבוד האדם. אלא שעכשיו - 50 שנה לאחר שנחקק - מבקשים, משום מה, בחלונות הגבוהים להפוך את החוק לקרדום לחפור בו, ולאיים בכך על חופש הביטוי של אמצעי התקשורת. העילה העכשווית להצרת צעדיה של המדיה היא מסע הביוש הפומבי שנערך באחת הרשתות החברתית לפקיד משרד הפנים, אריאל רוניס, ששלח עקב כך יד בנפשו. חלפו רק ארבע שנים מאז קרא ח"כ יריב לוין, אז יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, לשלול מאמצעי התקשורת את חופש הביטוי שלה - זכות שבוודאי אינה נופלת מן ההגנה על שמו הטוב של הפרט. אין זאת כי אם כוונתו של ח"כ לוין הייתה שקופה וברורה: למנוע פרסום תחקירים עיתונאיים מביכים, שיש בהם, בין היתר, ביקורת על מחדלי השלטון. ח"כ לוין סבור היה אז כי מטרה זו תושג באמצעות הגבלה משמעותית של סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע, גם ללא הוכחת נזק.

אין מקום

עכשיו, בחלוף ארבע שנים לקריאתו הפומבית, חוזר השר לוין על עצמו, כשהפעם הוא קושר פוסט, שעלה ברשת חברתית, לפרסום עתידי אפשרי באמצעי התקשורת, כשהוא קורא בתוך כך לעשות לזה סוף, על-ידי, מה שהוא מכנה, "הסדרה אמיתית". האמת ניתנת להיאמר שהתבטאויות פוגעניות מתפרסמות אומנם, מעת לעת, במדיה החופשית, כשלא אחת עומדת מאחוריהן צמרת השלטון בכבודה ובעצמה. אלא שבשום מקרה לא שימש עד כה הדבר כעילה לחקיקת חוקים שיגבילו התבטאויות שכאלה. גם אם אכן נודף מביוש ברשת חברתית ריח מצחין - ניתן לרסנו בדרכים מדודות על-ידי הפקת לקחים ברשת עצמה. אלא שבשום פנים ואופן אין מקום לעשות זאת על-ידי השתקת ביקורת בונה באמצעות הגשתן של תביעות לשון הרע כדי לחנוק בכך את המדיה.