יהודים אוהבים לברבר, זו כנראה כבר עובדה היסטורית ופסיכולוגית מוכחת. לא במקרה נהוג במקומותינו לומר שכל שני יהודים מייצגים לפחות ארבע דעות. יהודים כל כך קנאים לזכותם לחשוב ולומר את דעתם, שהם עושים זאת לעיתים קרובות, ובמקרים רבים במקום הדבר האמיתי שנדרש. יהודים נחנו ב"ראש טוב", הם לומדים מהר, הם זוכרים היטב, הם יצירתיים והם אינדיבידואליסטים - עד כאן הכל טוב. אבל יהודים גם עקשנים, אמוציונליים, פולמוסנים להכעיס ותדיר מתבלבלים בין עיקר לתפל. הדיון הבנלי משהו בשאלת גיל הפרישה, מייצג לטעמי היטב את כל האמור לעיל, והדעות המושמעות בו קוניוקטורליות, כלומר, נובעות מצרכי שעה ולא מבחינה יסודית של הסוגיה. בהיותי כיום קרוב לגיל 76, וכמעט 13 שנים בגמלאות, והואיל ואני זוכר ימים אחרים במקומותינו שגם גיל פרישה של 65 נחשב מבוגר מדי, החלטתי לכתוב התייחסות קצרה לנושא. דומני שהרשויות המופקדות על קביעת גיל הפרישה וההערכות לקראתו, אינן מתעמקות בשאלה ואינן עושות את המוטל עליהן. במקום זאת מניחות לציבור להתברבר ומקבלות בסופו של דבר החלטה על יסוד סקר מקרי של דעת הקהל באחד מימי ראשון של שבוע מקרי כלשהו.
כאשר באים לבחון את שאלת גיל הפרישה ניצבות על המדוכה מספר שאלות מרכזיות:
א. כושרו של העובד מול צרכי העבודה אותה הוא מבצע.
ב. המשמעות הסמלית, הכלכלית, הלאומית החברתית והמשפחתית של מעבר מהסקטור היצרני לסקטור הפורשים.
ג. שיקולי המעסיקים - ציבוריים ופרטיים - מבחינת טובת העסק: שרידות, תחרותיות, ריווחיות, קשר עם החברה ותדמית, יעילות והסתגלות משקית ועוד.
ד. השוק ומצב הטכנולוגיה.
בכל הנושאים הללו, ואם מפרטים אותם מגיעים ל"עץ שיקולים" ענף ביותר, לתהליכים האופייניים קבועי-זמן ממושכים למדי ולכן דרושים לניהול נכון שלהם תכנון ארוך טווח, מדיניות רב-שנתית עקבית וניהול סיכונים כולל נבון אחראי וזהיר.
השיח הציבורי השכיח אינו נחן באף אחד מאלה, ולמעשה הוא שיח של אופנה ותחושות בטן במקרה הטוב, ושיח של אידיאולוגיות ישנות ומתנגשות כתחליף להערכת מצב המבוססת על עובדות, תהליכים מבוקרים וצפי זהיר לגבי העתיד.
שעות לא רגילות
ב
ידיעות אחרונות, במדור הפרלמנט שבמוסף ממון מ-12.6.15, מצאתי דוגמה מצויינת לתקציר דיון בשאלת גיל הפרישה, שעושה למעשה את כל השגיאות האפשריות בדיון ממין זה. מטבע הדברים אתה מוצא בו דעות שמשתרעות בין המצב הישן (פרישה לגברים בגיל 65, כחובה) לבין ליברליזם מובהק הטוען לזכות העובד להמשיך לעבוד כל עוד הוא רוצה בכך, ללא הגבלת גיל, וביניהם כל האפשרויות האחרות. אבל לא מצאתי אף טיעון מסודר ושלם אחד שינמק גישה זו או אחרת על יסוד השיקולים היסודיים שהחלטה על פרישה נוגעת בהם, כאמור לעיל.
אנסה לציין בקצרה את השיקולים או הפרמטרים שבהם עוסק כל אחד מהנושים הנ"ל, בכדי להדגים את מערכת השיקולים והבדיקות שיש לערוך בכדי לעצב מדיניות שלימה ואחראית בשאלת גיל הפרישה, ולבסוף אביע את עמדתי.
כושרו של העובד קשור בין היתר בידיעותיו והתעדכנותן לאורך זמן (ללא התישנות הידע), בהסתגלותו לצרכי שעה של מקום העבודה - שעות לא רגילות או ארוכות, נסיעות, שהות במקומות לא קלים ולא ממש נוחים שבהם מתבצעת פעילות החברה, עצמאות, יזמות והסתגלות חברתית, יצירתיות וכושר פתרון מצבים בלתי צפויים, מנהיגות ויכולת להוביל צוותי-עבודה ולנהלם הסתגלות לשוק ולשינויים בו והתאמת ההכשרה והנסיון האישיים לתחומי הפעילות של החברה, לסל המוצרים שלה, ולשיטות העבודה שכמעט תמיד משתנות מדי מספר שנים בגלל שינויים טכנולוגיים או צרכי התחרות.
המשמעות של מעבר מהסקטור היצרני לסקטור הגימלאים נגזרת מהמבנה הנפשי של העובד, וקשורה בהכנה שהוא עובר לקראת שינוי זה, ביכולתו לנהל את עצמו ללא עזרה של מסגרת חיצונית המהווה עבורו גם סביבה תומכת וגם סביבה "כופה מסגרת" בעת ובעונה אחת. העובד צריך לדעת שמצבו הכלכלי לאחר היציאה לגמלאות מוסדר, ואם הוא מוותר על המשך עבודה ויצירת הכנסה בדרך הקודמת, לא יוזנח בהמשך הדרך ע"י המדינה והחברה לאנחות. עליו להבין היטב את משמעות הביטוח הפנסיוני העומד לרשותו ואת האופן המתאים ביותר לניצול ביטוח זה כדי לשמר את ערכו. על העובד להיות מודע לשינויים שעובר ויעבור המשק ולהשלכות של שינויים אלה עליו, הכל במסגרת הערכה של תהליכים צפויים ונשלטים, (לא ניתן לתכנן לקטסטרופות, לא ברמת היחיד ולא ברמת החברה.
סכנות שחיקה
המשמעות של קטסטרופה היא שבר בלתי-חזוי מבחינת אופיו ועוצמתו). על-פי מבנה הסדרי הפנסיה הקיימים - ודיון בהם הוא פרשה גדולה ולא מרנינה בפני עצמו - העובד מפסיד ביציאה לגמלאות למעלה מ-30% מההכנסה ברוטו שהייתה לו בעת עבודתו. זהו שינוי משמעותי מאוד. גובה הפנסיה תלוי בשנות החיסכון בקרן הפנסיה ודרושות כיום 35 שנות ותק של חברות, בכדי למצות את מלוא הזכויות. רוב קרנות הפנסיה אינן מוגנות בביטוח אמין כגון ערבות ממשלתית לערכן הראלי, ועל כן הן נתונות לסכנות שחיקה, כשלים פיננסיים, הרפתקאות ניהול ומשברים משקיים השוחקים את ערכן. שיקולים אלה מבהילים רבים מן המיועדים לצאת לפנסיה ורוגמים להם לחשוב שעדיף לשמר כושר הכנסה שוטף מסוים נוסף על הפנסיה. וגם כאן צפויות להם מלכודות לא מעטות. גמלאי במקומות מסוימים נחשב "פסה", "זקן", עובר בטל וכו'. לאנשים מסוימים, הערכה חברתית מסוג זה, גם אם היא אינה נאמרת בפירוש, גורמת דכדוך ואובדן הערך העצמי עד כדי משברי דיכאון חמורים, ומחשבות אובדניות. הואיל ולעולם איננו מזדקנים, זה קורה רק לאחרים, התופעות תקרינה בין אם היציאה לגמלאות תהיה בגיל 65 ובין אם עשר שנים או יותר מאוחר יותר.
גיל הפרישה אינו משנה כאן, אלא אם נלווה אליו שינוי מהותי בכושר העבודה, בכושר הפיסי או בכושר המנטלי של האדם. כאן אולי גם המקום לומר שאצל אנשים שסיימו את שלב ההכנה לחיים והם יוצאים לבנות לעצמם קרייה, משפחה וביסוס כלכלי, אמור להיות דומיננטי השיקול העוסק באופן שבו הם נערכים לפרק השלישי בחייהם, פרק הזקנה, שהולך ומתארך עם עליית תוחלת החיים ושיפור היכולות הרפואיות. המדינה חייבת לתת את הדעת על האופן שבו היא מנהלת פרק זה, משום שאלה השנים הבונות גם את מנגנון הפנסיה של העובדים, ויש לבנות אותו כך שיענה על הצרכים שיהיו לחוסך לא רק כשיצא לפנסיה אלא גם שלושים שנה ויותר לאחר מכן. תחושתי הברורה היא שחלק חשוב מהדרישות להארכת משך "חיי העבודה" שאנו שומעים לאחרונה, נובע מחשש מפני אופיים הרופף והבלתי ברור של הסדרי הפנסיה כיום. לדעתי זו הסתכלות שגויה על הנושא. את הפנסיה יש להסדיר ועוד שנתיים, שלוש או חמש שנות עבודה לא יפתרו את הבעיה. ולעומת זאת, מי ששפר עליו חלקו ומצבו הבריאותי סביר, ויכולותיו הפיננסיות נבנו בזהירות ונשמרו היטב בשנותיו הטובות, עשוי ליהנות לאחר היציאה לפנסיה מחייו לא פחות מאשר קודם לכן, ולפעמים טוב יותר. תנאי לכך הוא ראיית העובדות כמות שהן והתנהלות נכונה מולן.
שיקולי המעסיקים הוא פן שאינו נופל בחשיבותו מרצונם של העובדים. שאלת היציאה לגמלאות אינה שאלה חד-צדדית של העובד וקשורה לא פחות בצרכי מקום העבודה. חובה לומר שמקומות עבודה עסקיים ופרטיים מתנהלים מתוך הגדרת מטרות שונה, סביבת עבודה שונה ויעדי-ביצוע שונים. כך למשל חברה עסקית נמדדת בריווחיות שהיא מייצרת לבעלי המניות (המשקיעים בה את כספם) בעוד חברה ציבורית נמדדת באיכות השירות שהיא מספקת לאזרח וצימצום בעלות הדרושה להפקת שירות זה. שהרי העלות מקורה תמיד בתקציב הציבורי או בנטל המיסים המושתים על הציבור בכדי שיקבל שירות כזה או אחר. שתי גישות בסיסיות מנחות מקומות עבודה עסקיים בדרך כלל - ריווחיות והישרדות. ריווחיות דרושה על-מנת להתפתח ולגרום לבעלי המניות לרצות ולהמשיך לסכן את הונם בחברה. והישרדות היא תנאי הכרחי להמשך קיומה של החברה ולמיצוי ההשקעות שנעשו בה. לכן, גם מסגרות עסקיות וגם מסגרות ציבוריות תבחננה את תמהיל העובדים שלהן מפעם לפעם במטרה ליעל את תפקודי הארגון. כושרם של העובדים מול צרכי החברה יהיו תמיד גורם בשיקול להחלטה על פרישת עובדים, בין אם הפרישה נובעת מגיל, אי-התאמה, או שינוי תמהיל העבודה באופן שמיתר עובדים מסוימים. כך, למשל, הכנסת תהליכים רובוטיים לקווי ייצור מסוימים חיוניים לשימור כושר תחרות ושרידות, אבל מייתרים סוגים מסוימים של עובדים. כאשר עובד ממשיך במקום עבודה מסוים אבל בעיסוק שונה, המעבר קל בהרבה מאשר אם הוא נאלץ לעזוב מקום ותיק ולהחליפו במקום חדש.
אותו שכר
כאשר באים לדבר על הערכת תוחלת שנות העבודה לפני גמלאות, נקודה זו היא אחד הנושאים הטעונים בדיקה יסודית. שאלת היציאה לגמלאות מנקודת הראות של החברה מורכבת עוד הרבה יותר. מטבע הדברים מקובל במקומותינו שעובד אינו מאבד ממשכורתו כל עוד הוא מועסק באותה חברה. כלומר לאחר שהתקדם במשך 30 או 35 שנים ברמת השכר, ועליו לפרוש בגיל 65 נניח, והוא מבקש להמשיך ולעבוד ככל שיוכל עד גיל 70 למשל, תעלה מיד השאלה באיזה שכר ימשיך? בתרבות הסוציאליסטית של ההסתדרות הכללית, הוא יכול להמשיך באותו שכר שהיה לו, אבל לא בשכר נמוך יותר. ומאידך-גיסא, צרכי המפעל דורשים לצמצם את עלות שכר העבודה של עובד שתועלתו האוביקטיבית לחברה כבר אינה מה שהייתה יש לו יתרונות של ותק וניסיון אבל יש לו חסרונו לא מעטים אחרים, החל בבריאות וכלה בתפוקה או בהתאמה משקית, (ברור שהדברים נאמרים כאן בהכללות, אבל הם נכונים ביסודם). ולפיכך דרוש כאן מנגנון איזון סביר בין רצון או צורך כזה או אחר של העובד, לבין רצון או צורך קצת אחר ואולי שונה מאוד של החברה העסקית או הארגון הציבורי.
השוק משתנה כמעט מכל בחינה. צורות העבודה, תמהיל המוצרים, גלובליזציה, טכנולוגיה, אופן שיתופי-הפעולה בין חברות ומדינות, דרכי ניהול ומחזורי מוצרים ושירותים (פער הזמן בין זיהוי צורך ועד לכניסת פתרון לשוק, משך הזמן שהמוצר מבוקש בשוק ודרכי שימור ערכו העסקי בשוק דינמי). משמעות הדבר היא שעובד חייב ללמוד ברציפות ולהתעדכן בטכנולוגיות, שיטות עבודה ושיטות סחר, ולשנות מרכזי כובד של פעילות אחת למספר שנים. בסוג כזה של שינויים, לגיל ערך מכריע. אין זה סוד שילדים לומדים הכי הרבה והכי מהר בשנת חייהם הראשונה, עושים עבודה טובה מאוד בגן הילדים, מתמידים בהתפתחותם המנטלית גם בביה"ס התיכון ובנות האוניברסיטה בערך עד גיל 27. החל מגיל זה חלה ירידה מובחנת ביכולתם ללמוד ולהסתגל לשינויים מהירים ועמוקים. ברור שתהליך זה חזק יותר ומובחן יותר בגילם מבוגרים יותר. החל מגיל 65 בקרוב מובחנת ירידה בזיכרון שהולכת וגוברת עם השנים - תחילה הזיכרון ה"קצר" וא"כ גם הזיכרון "הארוך". לא מן הנמנע שההנדסה הגנטית תמצא דרכים להפחית אפקטים אלה או אפילו לשקמם, אבל בינתיים, אנו חיים במציאות נתונה. לכן, עבודות ועיסוקים שהמרכיב הסיסטמתי בהם גדול מתאימים יותר לאנשים מבוגרים ועבודות שהמרכיב האקלקטי-דינמי בהם חזק יותר אינם מתאימים להם. בכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל את המדיניות בונים לכלל, ומותירים בה אי-אלו דרגות חופש גם למקרים המיוחדים.
לסיכום; הדברים הנ"ל הם רק על קצה המזלג והים כולו גדול ורחב-ידיים. כמו כל בעיה מורכבת, לא תושג תוצאה חיובית של ממש, אם לא תקים הממשלה צוות בין-משרדי שיעסוק בלימוד הנושא כולו על כל היבטיו ויגבש הצעת מדיניות כוללת. הואיל והנושא נוגע לכולם לכל האזרחים גברים ונשים כאחד, יש לו היבטים חברתיים וכלכליים מרחיקי לכת. התהליכים המעצבים את ההתפתחות המשקית בנושא זה מואצים בשנים האחרונות בהשפעת הדמוגרפיה - עליית תוחלת החיים והעלייה לארץ.
1
המדיניות הבסיסית צריכה לדעתי להציב רף פרישה אפשרי שווה לנשים וגברים (הוגן אבל לא קריטי), בגיל 65. לאחר גיל זה ועד גיל 75, יוכלו עובדים להמשיך לעבוד על בסיס של הסכמה עם מעסיקיהם, או לעבור לעיסוקים אחרים. המדינה תפעיל תקנות אפקטיביות שיתמרצו מעסיקים להעסיק עובדים קשישים, לרבות במשרות חלקיות. עובדים שממשיכים לעבוד ימשיכו להפריש לקרנות הפנסיה ועל הפרשות אלה יזוכו ממס הכנסה. הממשלה תערוב לקרנות הפנסיה תוך בניה של מנגנון בקרה וניהול סיכונים סביר, ותבנה מנגנון פיצוי לשחיקה הקיימת כיום בערך הריאלי של הגמלה. בתהליך מודרג שימשך 20 שנים, יוקטן הקיזוז ממנו סובלת כיום ההקצאה לפנסיה מ-30% ל0%! כלומר, כל מרכיבי השכר הקבוע של העובד יכנסו לחישוב ערך הפנסיה שתשולם לו. ובהתאמה יוגדלו ההפרשות לקרן הפנסיה.
לדעתי, הסדרת נושא זה ברמה הארצית ולכלל האוכלוסייה היא המהלך הכלכלי-חברתי השני הכח חשוב אחרי הסדרת נושא מחירי הדיור וזמניותו.