שמָחות עצובות

אירועי שמחה הם סיפור אחר, והם סיפור אחר בייחוד בישראל. השתתפתי בכמה חתונות בחו"ל. בין השאר בחתונה מיוחדת במינה בין ישראלי לבין משפחה פרוטסטנטית באנגליה. מדובר במשפחה משופעת באחוזות באזור וויילס. מכיוון שאחת האחוזות משתרעת על אלפי דונמים של מרעה טבעי, החליטו במשפחת הכלה לעשות זאת בטבע. הובא אוהל ענק, ולצידו כמה אוהלי שירות. היה שם הכל, שירים וריקודים בעברית, באנגלית, כיבוד עשיר, תאורה הולמת, אווירה עליזה. אבל גם הכספים הרבים שהוצאו על הבאת המתקנים הנייחים, השאירו טעם אינטימי. ככלות הכל מדובר באירוע שהוא ביסודו אינטימי. של הזוג עצמו, של המשפחה ושל הקרובים והמכרים. לא נכחתי אף פעם בחתונה של אנשים עשירים בארץ. אך, אלה, כפי שסופר לי, לא נועדו להראות את מה שיש להם, אלא את מי שיש להם באירוע. ויש להם מכל גווני הקשת הטייקונית, הממסדית, האמנותית, כאשר באירוע אין מפעיל, תקליטן, אלא תזמורת בהרכבים שונים, ואין זמר סתם, אלא זמר כוכב מן הרקיע השביעי. בחתונה כזאת מופיע בדרך-כלל בעבור חופן כסף גדול, אמן מקרב אלה שבבקרים ניצבים במחאה נגד ההון. כמו בקוקטיילים חשובים, ככה גם בחתונות עשירות - המתחככים עוסקים בביזניס, שקופים, אפורים או שחורים. אבל במקרים כאלה הכסף אינו משקף וולגריות. לעיתים מושקעים כספים רבים כדי שאירוע לא ייראה כשייך ל-nouveau .riche אלא כאילו של משפחה רבת יוחסין. מאידך-גיסא, יש חתונות ובאלה השתתפתי שהן חווייתיות. אם זה בקיץ זאת חוויה מיוחדת יותר. החתונה היא במתחם פתוח, בקיבוץ, בכפר, בשטח קהילתי או ברשות היחיד. החופה היא כמו כל חופה. אבל לא רב מנהל אותה, אלא חבר או אפילו רב ליברלי מתנדב, ואת הברכות קוראים חברות וחברים של החתן והכלה. פה ושם משולב שיר אהבה. לאורח זה אולי קצת מוזר, אבל למשפחה ולקרובים זה כייף. כי זאת יש לזכור, הדת האורתודוקסית השלטת במדינה מחייבת רישום הנשואים כדת וכדין. היא לא מחייבת את עריכת החופה על-ידי רב אורתודוקסי או רב בכלל. האווירה היא נינוחה, לבבית כמו ביתית, כמו שפעם בגולה התקיימו החתונות בחיק המשפחה. חתונות חרדיות הן סיפור אחר. בין השאר מכיוון שרוב החרדים הם אנשים עניים, ולכן כל אירוע הוא צנוע, אף ששמחה אמיתית קיימת כמו אצל חסידים. גם עכשיו בחתונות נוצריות, טקס הרישום הוא מצומצם אצל הרשם האזרחי, וגם המסיבה שלאחר-מכן היא לא המונית. היא משפחתית וחברית. יצוין שגם באותם כפרים קטנים שבהם חתונה היא אירוע של כל הקהילה, החתונות הן צבעוניות, עם מסורת עשירה, נעימות, תוך שירה ומחול, אבל לא רועשות, ולא רוויות כספים, שלא מצויים.

לפי מגזין פורבס מן 28 ביוני 2015, ענף האירועים מגלגל 13 מיליארד שקלים בשנה. המגזין הכלכלי מביא סקר של חברת דן אנד בראדסטריט שמוסר, כי בישראל מתקיימים 140,000 אירועים במהלך שנה וכי הוצאה הממוצעת לחתונה נעה בין 140,000-100,000 שקלים. האירועים נערכים באולמות או בגנים פתוחים, ובכל מקום כזה נערכים 220-200 אירועים. אירוע ממוצא כולל 300 מוזמנים. שליש מן האירועים הן חתונות. השכרת אולם בלבד עולה 84,000 שקלים. מדובר בממוצע של הציבור הרחב. אצל האלפיון העליון זה עשוי להגיע למיליוני שקלים. מן הנתונים שאני קיבלתי מכמה אנשים שאחראים לקבלות הפנים ולסעודה, רוב המוזמנים הם משפחות בקשר זה או אחר, וכן חברים מאוד קרובים. כשליש הם בדרך-כלל בודדים. אני מזכיר נתון זה, כי בחתונות של ימינו המתנות הן לא קערת בדולח או מנורת כסף, בוודאי שלא ספרי מופת, אלא צ'קים. והרי זה סוד קטן, כי הדבר הראשון שעושים הכלה והחתן שאינם דתיים-חרדים, לאחר שהקהל מתפזר, הם מתייחדים עם הצ'קים. ובשום מקרה אין ההכנסה הזאת מכסה את ההוצאות. המשפחות נותנות צ'ק גדול יותר בשם המשפחה, והבודדים נותנים צ'ק קטן בשם עצמם. זאת בשעה שבאירוע מסוג זה, אין הנחות למשפחות, אלא כל ראש קובע. יש שמתחשבים במחיר לילדים. ועוד אלמנט אשר לא הוזכר בסקר, ואלה "כלי הקודש". הם אמורים למלא תפקידם מטעם המועצה הדתית, שבעבורו הם מקבלים כסף מן המדינה. זאת בין אם המדובר בשמחות או להבדיל, באבל. אלא שרובם מקבלים צ'ופר מן המשפחה, וברוב המקרים אין קבלות ואין חשבונית, ואיש אינו יודע כמה מתוך כל זה שייך לשוק האפור, והסכומים הם משמעותיים מאוד. וכדי להוסיף חטא על חטא החליטה ממשלת נתניהו השבוע לבטל את מה שהיה קרוי "הרפורמה" בשירות הדת ולהחזיר את האורתודוקסיה לשלוט שלטון ללא מצרים. יש עונות שיא ויש עונות שפל, בהתאם למועדי השנה, או במקרה של ל"ג בעומר. אבל בשקלול מדובר בענף רווחי. ועיקר הרווחים הם לאו-דווקא בטיב האוכל או מגוון המשקאות האלכוהוליים, אם כי גם באלה יש כמובן הבדלים. מרוויחים יפה על התפאורה, על פעלולי תאורה, על מערכות אודיו, על קרני לייזר, על בלונים מעופפים וכיוצא באלה אלמנטים מנצנצים שמסנוורים את העין ומטמטמים את השכל שלא לדבר שפוגעים בשמיעה ואפשר גם בראייה.

בכל דת או תפיסת עולם קיימים ארבעה אירועים שהם מכוננים בחייו של האדם. הלידה, הבגרות (אצל יהודים בני מצווה) הנשואים והמוות. אין כל ספק שטקס הנשואים והמשמעות שלו הם האירוע המשמח ביותר. במסורת היהודית הארוכה בפזורה, ישנם מועדים שבהם כל אדם יהודי הוא מלך ליום או נסיך אם הוא עשיר או עני. כזה למשל הוא טקס סדר פסח. בראש השולחן יושב זקן המשפחה כשהוא עוטה גלימה עטורה בחוטי משי, ארגמן, כסף ואף זהב. בערב הזה הוא מלך. בכך חיזקה המסורת את התודעה היהודית בזמנים הקשים, ורוב הזמנים היו קשים. בימי מצוקה האירועים האלה היו ימי אור, בימי דיכוי והשפלה, האירועים הללו נתנו ביטחון של מעגל תומך. אלא שהאירועים האלה, ברובם דתיים, היו צנועים, גם אם בעלי השמחה או הוריהם היו עשירים. היו ספיחים והיו סייגים. הספיחים כללו הזמנת מספר מסוים של עניי עמך והסייגים היו ריסון עצמי, בין היתר כדי שלא לעורר קנאה. כל זאת, בדומה למנהגים יפים אחרים, כמעט ולא קיים, אולי למעט בחתונות חרדיות, במדינת ישראל של היום. הכל ראווה, הכל show או show off למען יראו הכל שהגן של השכנים פחות ירוק. וכל המרבה באביזרי הגברה, אם זה הגברת הרמקולים עד כדי רעש פוגע באוזניים, או הגברת התאורה שמסנוורת עין, הרי הוא אמור להיות משובח בעיני המזומנים. זה לא שהאירוע אינו במקום, או שהוא חייב להיות "חנוק". בכלל לא. רצוי שהוא יהיה מידתי, ואנו לצערנו מזמן איבדנו את חוש המידה בכל. להפך, שמחה כזאת כמו לבוא בברית נשואים, של הזוג עצמו ושל משפחתו, מן הראוי שתיראה ותישמע, שכן זאת התכלית שלה. אבל גם במקרים כאלה לא הכל צריך להיות מבויים על-ידי מפיקי שמחות שהם קבלנים, ויש קבלני משנה - בדיוק כמו בבנייה. ובשבילם זה עניין טכני. בדיוק כמו שהם מקימים קונסטרוקציה לשינוע סחורות. בשבילם זאת הכנסה, ולעיתים מצמצמים בהוצאה, גם על חשבון הבטיחות, ואולי גם במחיר נמוך יותר כדי לעמוד בתחרות. שמחה צרופה, רצוי לבנות מלמטה בתוספת נדבך של יצירתיות שמצוי בכל משפחה. הגורם היצירתי יכול להפוך את האירוע לשמח יותר, לרווי גאווה וסיפוק גדולים יותר, אם גם בהוצאות פחותות, וגם סכנות פחותות. ויש עוד אלמנט ששמו למרבה האירוניה כשם האופרה של מוצרט cose fan tutte - ככה עושות כולן. אלא שאז זה הולחן על-פי רצונו של קיסר אוסטריה יוזף השני והפעם זאת דוגמה מן הצמרת השלטונית. אם צריך "השראה" ודוגמה לאירועים נוצצים, אפשר לקבל אותה בין השאר מן הפרידה המלכותית שנערכה ב-30 ביוני 2015 למפכ"ל היוצא רב-ניצב יוחנן דנינו, שעלתה לפי הדיווחים יותר מ-400 אלפי שקלים - לא שלו, אלא שלנו. אני לא מדבר על-כך בהקשר להישגיו של המפכ"ל הזה, אלא על הבזבוז, על הראוותנות ועל חשבון האזרח שעליו לשאת בנטל הזה. או למצער בכסף הזה ניתן להוסיף מיטה לבית-חולים. אז מה נלין. אלא שהחתונות בישראל הן פרטיות והציבור לא משלם בעבורם. הוא לא משתתף במלוא ההוצאות של השמחות, אם כי הוא משתתף בצער, במקרה של אסון. את מאמר הביקורת על השתקפות האסון בחתונה ביבנה בתקשורת מכתיר רוגל אלפר בעיתון הארץ (24.6.15) בכותרת "ארץ אוכלת חתונותיה". מונח זה שאול כמובן מתיאור המרגלים את הארץ כ"ארץ אוכלת יושביה". ובכן, ארץ לא אוכלת יושביה. הא- ראייה בני ישראל באו אליה, התנחלו בה, פרו ורבו. ארץ מאכילה את יושביה. אלא שדווקא יושביה הם אלה ש"אוכלים" אותה אם להשתמש במושג הזה טעון משמעות, לכן השאלה שבה עוסקת התקשורת: מי אחראי במקרה של אסון, וכי בשוק הפרוץ של גני אירועים לעיתים קשה לדעת - היא שאלה טכנית. התשובה הטכנית היא: כולנו אחראים, כל החברה בישראל, שעברה שינוי ערכים יסודי, כולל משפחת הקורבן, שגם היא ישראלית. עשו שמחות עליזות במקום הפקות שמחה מפוקפקות.