אנו נמצאים עתה בעיצומם של ימי בין המצרים. ימים המחברים בין י"ז בתמוז לט' באב. בי"ז בתמוז מתחילים האיסורים של תספורת ושמחה כנהוג אצל בני עדות אשכנז. כך אנו מחברים את שני זמנים אלו בתהליך של אבלות המתגבר עד שיאו - אבלות תשעה באב.
קיים הבדל מהותי בין אבלות על החורבן לבין אבלות רגילה על מת. באבלות הרגילה, היום הראשון הוא שיא האבלות - וישנם דינים של היום הראשון, ה'שלושים' והשנה. ככל שהזמן עובר האבלות מתמעטת. לעומת זאת באבלות על החורבן ככל שהזמן עובר האבלות הולכת ומתגברת. מי"ז תמוז עד ר"ח אב, שבוע שחל בו, עד השיא של תשעה באב.
ההבדל בין אבלות פרטית לאבלות לאומית הוא, שבאבלות פרטית לא קיים הצורך להכניס את האדם לאבלות, כיוון שהוא כבר נמצא ברגע הכי קשה שמתו מוטל לפניו. לעומת זאת, באבלות לאומית בימים אלו של החורבן, האבלות נועדה לחנך אותנו, ולהכניס אותנו למצב נפשי קשה, לאווירה של צער, לתהליך הדרגתי של תחושת שבר ואבלות.
יש לראות את שלושת השבועות כימים מקשרים ומחברים את י"ז בתמוז לתשעה באב מהבקעת העיר ועד חורבן בית המקדש. קיים כאן תהליך הדרגתי של חורבן המתגבר והולך. מחורבן החומה החיצונית עד ההרס הסופי של בית המקדש.
סיבת החורבן
במסכת תענית אנו מוצאים את החיבור הקיים בין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב. כך מובאים הדברים: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה... משנכנס אב ממעטין בשמחה" (פרק ד', משנה ו').
קיימת הקבלה של חמישה דברים שאירעו בשני התאריכים הללו. הדברים הראשונים המנויים במשנה בתענית מכוונים כנגד סיבת החורבן. חטא העגל וחטא המרגלים. בי"ז בתמוז - חטא העגל. בתשעה באב - חטא המרגלים.
בעיון מעמיק וחודר בשני תאריכים אלו נראה שבי"ז בתמוז אירע חטא העגל - נשתברו הלוחות, ובמהלך הזמן הועמד צלם בהיכל (עגל) ונשרפה התורה (לוחות). בתשעה באב היה חטא המרגלים, חטא המאיסה בארץ ובמהלך הזמן נעקר עם ישראל מארצו - חורבן הבית, נלכדה ביתר ונחרשה העיר.
על הפסוק באיכה: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה אין לה מנחם מכל אהביה..."(א', ב'), דרשו חז"ל במסכת סנהדרין (ק"ד, ב') מדוע מציין הפסוק שתי בכיות? אחת על מקדש ראשון והשנייה על מקדש שני.
חטא המגלים
מתי אירעה בכייה זו? בליל תשעה באב. כפי המובא במסכת תענית: "אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (כ"א, ע"א).
קיים קשר ישיר בין חטא המרגלים לגזירת החורבן. בתורה אומנם לא נכתב במפורש שגזירת החורבן וגזירת הגלות באו כתוצאה מחטא המרגלים אבל בתנ"ך מפורש הדבר. בתהילים (ק"ו, כ"ד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". בחטא המרגלים מאסו ישראל בארץ חמדה. ארץ ישראל. בעקבות כך: "וישא ידו להם" (פס' כ"ו), נשבע הקב"ה: "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (כ"ז). הרי שהגלות לבין הגויים וארצותיהם באה בעקבות חטא המרגלים.
דומה לכך מוצאים אנו אצל הנביא יחזקאל: "ואביאם אל המדבר...גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות" (כ', י'). נראה מכאן שגזירת הגלות נגזרה עוד בהיות עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים. מדוע נגזרה הגזירה על עם ישראל שיגלו לבבל ? בהיות שאברהם הלך לארץ ישראל, הלך בתחילה עם יוצאי תיבת נח במגמה להגיע לארץ ישראל. אלא משהגיעו לבבל מצאו שם בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית י"א, ב').
בבל הועדפה על ידם ובחרו בה במקום ארץ חמדה. אברהם נטל שכר הליכתם עד בבל, והמשיך ללכת לארץ ישראל כצוויו של הקב"ה. ניתן אם-כך לראות שבפעם הראשונה, שמאסו בארץ חמדה ובחרו בבבל. לכן כששוב מאסו - בחטא המרגלים - בארץ, נענשו לגלות לאותה ארץ שכביכול טובה היא להם יותר מארץ חמדה. בלילה זה גלגלו חובה גם לשני בתי המקדש שחרבו ולשאר הדברים שאירעו עם אבותינו ביום זה כפי שהדברים מופיעים במסכת תענית (כ"ט, ע"ב).
צום תשעה באב שהוא יום אבל לאומי, יום של עשיית חשבון נפש של העבר ושל דורנו בא להמחיש לנו כי ביכולתנו להתמודד ולצפות לגאולה הקרובה. וידועים דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות הקדש: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על-ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו על-ידי אהבת חינם" (חלק ג', עמ' שכ"ג-ד').