עם היוודע דבר מינויו של ח"כ
דני דנון כשגריר ישראל באו"ם, פשטו התגובות והגינויים ברחבי הרשת החברתית-הפוליטית וגם זו הפרטית. היו שהזכירו את פרשת פיטוריו של דנון במטרה להוכיח את דעתו האישית של נתניהו עליו. ויש מי שיחשוב שמטרת מינויו היא בכדי להתפטר מ"הילד הבעייתי". קראו לזה פוליטיקה קטנה, התחשבנות. אך האנשים המגנים הללו הבליגו על רובד פנימי חשוב יותר, אם יורשה לי – הרובד הפסיכולוגי.
הסיבות אותן הזכירו כראייה לכך שהמינוי הוא טעות, הן הן הסיבות בגללן טוב שנבחר דנון לשגריר (להזכירכם, דברי דובר חמאס בימי צוק איתן: "פיטורי דני דנון - ניצחון שלנו"). סיבת פיטוריו מצביעה על יכולתו של דנון לבקר בלא פחד, ולומר את הדברים כמות שהם כשנדרש, ולפי צו מצפונו היהודי המוסרי.
יותר מזה; כמי שחווה זאת על בשרו,
בנימין נתניהו מודע לחשיבות הקריטית של התפקיד. בעידן הזה במיוחד, כשהמחרימים עומדים מנגד, כשארה"ב ניצבת מאחור, וכשבציבור הישראלי נלחמים הימין והשמאל משני צידי המתרס – נדרשת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. נדרש שיח אחר – כזה שישמור על זכויותיה של ישראל ויחתור קדימה, מבלי להידחף ל״שוליים הבינלאומיים״.
ברובד הפנימי יותר – בנימין נתניהו חש את תחושותיו של דני דנון, הוא מצדד בגישתו. רק שמשום מעמדו ותדמיתו הוא איננו מסוגל להשמיע את אותו הקול. אגב, הוא איננו הדוגמה היחידה לכך. כשראשי ממשלות בעולם בכלל ובישראל בפרט מגיעים לעמדות כוח, הם מתרככים לפתע, מתקפלים ומפחדים מעוצמת דבריהם שאך נאמרו לפני בחירתם.
נתניהו יודע מה נדרש לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ולשמירה על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. למעשה, דנון הוא שליחו האישי של נתניהו. זוהי שליחות בלתי כתובה. המינוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שנעשה מאז השבעת הממשלה. הבחירה בדני דנון תוביל למהפך, והפעם; בקהילייה הבינלאומית.