יש במקומותינו לא מעט "חכמים בלילה" שמנסים לעצב את מערכת החינוך על-פי גחמות השעה במקום על-פי צרכי החינוך, הזמן והחברה. רעיון הבל אחד שמסתובב במחוזותינו קומותינו בחודשים האחרונים, העלה את הצפיפות בכיתות הלימודים למדרגת "אמת אלוהית" בחינוך ובהוראה וגורס שאם רק תפתר בעיה זו, אל נכון תעמוד לרשותנו מערכת לתפארת. רעיון הבל אחר עוסק בשאלה אם בתי-הספר ושיטת הלימוד הקיימת, מתאימים ל"עידן החדש" שבו אנו חיים. ערוץ 10 של הטלוויזיה אף מקרין מאז אתמול סידרת כתבות ופרשנויות - שאכנה אותם כאן מוזרות - באותו נושא. לפופוליזם בכל מחיר ולהשתטות אינטלקטואלית אין כנראה גבולות. נדמה לי שמה שעולה מהטיפול בשני הנושאים גם יחד, הוא שטחיות, חוסר ידע והבנה, בלבול ואובדן דרך בכל הנוגע למורכבותם, משמעותם ודרכי פעולתם של תהליכי חינוך והוראה. בין האבסורדים שבהם מנומקת הסבָרה שאולי אין יותר צורך בבתי-הספר "המסורתיים" (הקיימים), הוא שחלק גדול מן החומר הנלמד אינו מוצא שימוש יום-יומי אצל לומדיו, ורוב הבוגרים אינם זוכרים את מרבית הדברים שלמדו בבית הספר היסודי או התיכון. תמהני, כמה צופים זוכרים אחרי שבוע ימים מה שראו ושמעו באותה תוכנית טלוויזיה מוזרה. אם למדו אי-פעם כותבי החומר, עורכי התוכנית ומגישיה דבר-מה הנוגע לפילוסופיה של החינוך, דידקטיקה או פדגוגיה, הרי שאם לשפוט על-פי הפרק הראשון של התוכנית, הם אינם זוכרים אפילו קמצוץ זעיר ממנו ולא הפנימו מלימודם דבר. אבל אם לא למדו, מדוע בחרו להטריד אותנו בבורותם? האם העיסוק השטחי במציאת תחליפים לשיטת חינוך שהביאתנו עד הלום הוא צו "שר האופנה"? מה מדרבן אותם לבחוש בקדרת אחד הנושאים החשובים והמורכבים שעל סדר היום הלאומי שלנו, באופן הכי חובבני שניתן לחשוב עליו?! אינני רוצה לנסות ולפתח נושא כל כך רחב ומורכב במסגרת זו, אבל אני מבקש לומר שהגיע הזמן להתייחס אליו בקצת יותר רצינות וקצת פחות קרתנות. בתהליכים של חשיבה אנליטית ומסודרת עוסקים תחילה בשאלות האיבחון והניתוח של המצב הקיים ובכלל זה בחולשות ובליקויים שהם חושפים אל מול צרכי-השעה והצפיים לעתיד; את טווח הזמן המכונה באנליזה זו "עתיד" חייבים להגדיר בזהירות רבה. מכאן יש לעבור לשאלת המטרות שאותן רוצים להשיג בתהליכי החינוך וההוראה, מתוך נסיון להבין אם השיטה הקיימת בנויה כך שעם התיקונים הדרושים היא מסוגלת להשיג את המטרות הרצויות. ההמשך שייך להגדרת החוסרים בכלים, בשיטות, בידע ובאמצעים שיאפשרו לבצע את השינויים בטווח הזמן הנדרש. רק לאחר הבהרת עניינים אלה ניתן לגשת לתכנון וביצוע התיקונים בפועל ולקביעת סדר הפעולות הנחוץ לכך. ככל שאני מתרשם מן הדיווחים התקשורתיים, מרכז הכובד של הדיון הציבורי נגזר כיום מאי-שקט נפשי, מחוסר סבלנות וסובלנות ומחתירה הרפתקנית לתכלית מהירה אבל בלתי מוגדרת כראוי. ללא הגדרת תכלית, גם אין סיכוי להשיגה. מאידך-גיסא, הגדרת תכלית שגויה, עשויה לגרור מאמץ סזיפי אדיר שסופו מפח-נפש ונזק קשה. שיפור ההישגים הלימודיים כרוך בסדרה לא קטנה של מאמצים-שלובים המשלימים זה את זה לכלל תהליך אפקטיבי. העובדה שקיים מספר מצומצם של תלמידים שמצליחים ללמוד מחוץ למסגרת הפורמלית של בתי-הספר ואפילו משיגים הישגים אישיים נכבדים, אינה מוכיחה שזו הדרך הראויה למרבית האוכלוסייה; למסקנה זו יש עדויות אמפיריות לא מעטות. שאלת הפרטת החינוך, עולה גם היא כאן ושם בצורות שונות. מבחינה טכנית היא ניתנת למימוש, אולם הוכחת התכנות אינה המבחן היחיד שהחברה והמדינה צריכות להציב לפניה כאשר הן שוקלת סוגיה זו. החינוך, שאמור לעצב את דורות העתיד, הוא מן התחומים הכי פחות גמישים, הקשים ביותר לשינוי והרגישים ביותר לטעויות. חברה שאינה רוצה לחבל בסיכוייה לשרוד, חייבת לקחת זאת בחשבון. חינוך והוראה הם תשתית לאומית קיומית וכך יש לטפל בהם. המורכבות והרגישות שלה נגזרות בין היתר מהצורך לתת תשובות לשאלות ערכיות ומעשיות שמרכיב אי-הוודאות בהן עצום והאיזון הרצוי בין משקל רצונו וצרכיו של הפרט למשקל רצונה וצרכיה של החברה בתהליכי החינוך וההוראה - נמצא תמיד במחלוקת ציבורית. אין פתרונות קסם לשאלות אלה וכל המדינות המסודרות מתלבטות בהן וכל אחת מוצאת את התמהיל המתאים לה. גם במסגרות ובתהליכים החינוכיים-לימודיים המתקיימים כיום בישראל, אין פתרונות קסם לשאלות היסודיות. גורמים מרכזיים היו ונותרו - ולהערכתי גם ימשיכו להיות מרכזיים בטווח הנראה לעין: איכות ורמת המורים; המשמעת בכיתות ובביה"ס בכלל; מעורבות ההורים, במיוחד בתהליכים החינוכיים; הצפיפות בכיתות הלימוד; האמצעים והשיטות בהם לומדים התלמידים; רלוונטיות תוכנית הלימודים לתוחלת החיים של בוגרי המערכת; המרכיב האנושי והלאומי בסל הערכים; שיטת מדידת והערכת ההישגים; יעילות התהליכים הלימודיים והחינוכיים ועוד. הסדר הנ"ל הוא סדר העדיפות והחשיבות של הנושאים כפי שאני רואה אותו בדרך כלל, אבל יתכנו נסיבות שבהן יהיה צורך לשנות סדר זה. לסיכום: עד לזמן שבו נוכל לפתור את בעיות הלמידה ע"י השתלת זיכרון במוחו של אדם שבו אצור כל הידע הדרוש לו בחייו; עד שנוכל להקנות לאותו אדם שליטה על זכרון זה בשילוב עם הזיכרון הטבעי המקורי ועד שנוכל לעדכן תקופתית את תכולת הזיכרון ממקורות חוץ, נצטרך כנראה ללמוד בדרכים "הישנות" עם שיפורים "מינוריים" כאלה ואחרים. אפשר שפריצת-דרך בשלבים לעבר שימוש מורחב בזכרון הביולוגי הטבעי, תיָתר את הפתרון הטכנו-ביולוגי, אבל לא את הצורך לעשות בו שימוש יצירתי, שבינתיים רק המוח האנושי מסוגל לו. אבל גם אם תינתן דחיפה ניכרת לכושר הלמידה שלנו באמצעות צבירת ידע אוטונומי ועשיית שימוש מושכל ויצירתי בו, עדיין יהיה החינוך כורח חברתי-מוסרי-תרבותי שספק אם אנו יודעים כיצד להנחילו בדרכים שאינן מסורתיות.