מזמן הגעתי למסקנה שאם סמל הדואר הוא הצבי, הכול שצריך לתקן הוא להוריד את ה-י' ונקבל לוגו הולם של צָב. אלא שהמציאות בארץ היא הרבה יותר עגומה. הצב ייעלב מן העובדה שדואר ישראל העכשווי משתמש בו כסמל. הוא זקוק לכיסא גלגלים.
פרופסור שלמה אבינרי, אשר בדרך כלל עוסק במאמריו בעניינים מדיניים, פוליטיים וחברתיים, הקדיש לנושא שני מאמרים ארוכים בעיתון
הארץ, עם נתונים מפורטים ובדוקים על הכשל המוחלט של שרותי הדואר שלנו. ומסתבר כי זאת גם דעתם של עובדי הדואר. אלא שההנהלה שכשלה עד כה החלה במסע פרסום נמרץ, שהנה שירות הדואר הולך ומתחדש, מאריך את שעות פתיחת הסניפים ועוד שיפורים לרוחב ולאורך. ניתן להזמין תור ב"ביפ" ועוד חידושים. בדקתי לגבי הביפ והוא אכן עובד בסניף הדואר הקרוב. וגם בדקתי את הביצוע וזה עובד. אלא הפעם, כשבאתי לסניף שהוא בדרך כלל הומה, לא היה איש מלבדי. אנשים כבר לא מאמינים. עם זאת, מכתב שנשלח אליי לפני עשרה ימים - עדיין לא קיבלתי. ואי-אפשר לשלוח ביפ ולקבל מכתב, או לעשות ביפ ולשלוח מכתב. צריך ללכת לעתים קילומטר וחצי למצוא תיבה. זאת בשעה שרוב הסוסים כבר ברחו מן האורווה. הם שואטים בשירותים אחרים, יקרים יותר אך מהירים ויעילים יותר.
בעצם דואר ישראל הוא סימפטום של המדינה כולה. כי זאת לא מדינה אחת ולא חברה אחת. יש חברה מקופחת, ויש חברה אוליגרכית, יש מדינת ישראל ויש מדינת יהודה ושומרון. אבל לא רק זה. יש חברות שירות, שהן כולם על טהרת הטכנולוגיה, כמו חברת "הוט" למשל. אם אתה צריך שירות של אדם בחברה זאת - אתה מחכה לגודו. אותה חברה. אותה מדינה, לכאורה.
אלא שרשומה זאת לא מוקדשת לשירות. היא מוקדשת למָעָן, לשם שינוי. בין הטענות שמושמעות על-ידי האנשים היא שהדואר לא מגיע בכלל. ואכן מסתבר שיש לשרות הדואר שותפים. האזרחים עצמם. אינני יודע איך נראית תיבת הדואר שלכם בחוץ ובפנים. אבל בסיור שערכתי לצורך רשומה זאת בשורה של בתים, מצאתי תיבות שבחוץ לא ניתן היה לפענח שם של מען התיבה. יש תאים שאין כלל שם עליהם. יש שעליהם משורבטים כול מיני הרוגליפים, חלקם מחוקים, על חלקם מודבקים פרסומות. ואילו בפנים יש הרבה תאים שהמנעול התקלקל והדלתית פתוחה ויש שהדלתית בכלל לא קיימת - תא פרוץ. כאשר מכניסים בו דואר הוא נופל ישר על הרצפה, ומעטים יטרחו להרים אותו ולחפש למי הדואר שייך. סביר שישימו אותו על סל האשפה, אם ישנו כזה.
כי מה שנקרא תחזוקה לא קיים במחוזותינו. אלא אם כן מדובר בבתים חדשים או משופצים, או ברבי קומות שבהם התחזוקה כולה בידי חברות, והן אחראיות על התחזוקה והתשלום הוא בהתאם. בצד היעדר תחזוקה, הישראלים לא מצטיינים באסתטיקה. זה אמור לא רק בתיבות הדואר אלא בכול חזות הכניסה בחוץ ובמבואה בפנים. אין חינוך לאסתטיקה, לא במסגרת הפורמלית וגם לא במסגרת הסביבתית. העיר תל אביב, שמתגאה בצדק בהרבה תחומים, אינה יכולה להתגאות בתחום האסתטי. ולא נראים מאמצים מצדה לאכוף תקנות לשמירת דימוי סביר של סביבה. קיים חוק עזר עירוני על שמירת חזות הבתים, אבל בשטח, הדבר לא נראה, ותמצאו הרבה בתים ברחובות המרכזיים בתל אביב שחזותם וסביבתם מעוררת חלחלה.
מה שקורה, כמו בהרבה מקרים, שבית ישן, גם ברבעים הפחות יוקרתיים, הוא מועמד להריסה ובמקומו יקום מבנה רב קומות. אבל עד שזה קורה עוברות שנים רבות ובעלי הבתים לא מוכנים להשקיע מאומה לשיפור הבית, לא בחזית, לא בחדר המדרגות ובוודאי שלא בעורף. והדיירים, או שלא אכפת להם, או שאכפת להם ויש להם דאגות אחרות, שאסתטיקה בסביבתם אינה אחת מהן.
חוקים ותקנות כמרצפות
בתל אביב, בית מוזנח, בעיקר חזית מוזנחת היא, כאמור, עברה על חוק עזר עירוני. בהליכים משפטיים של גורמים שונים, כפי שקראתי אותם ביעף, לא העותרים היו בצד המנצח אלא דווקא העירייה, במאמר ארוך במגזין הכלכלי "
גלובס" יש סקירה גם לגבי ההיבט הכלכלי ולגבי היבטים משפטיים ואחרים שבאים ללמד כמה מסובך הוא התהליך. כלומר, לכאורה העירייה מקפידה על הליכים במסגרת האינטרס הציבורי לשמור על חזות סבירה של בניינים, בעיקר כאלה שנבנו לפני יותר מיובל שנים. אם ככה, אז המסתובב ברחובות עירנו ישאל את עצמו: אם כול כך טוב, מדוע כול כך רע. מדוע בקופנהגן, בווינה, בקרקוב ובבוסטון - הדבר אפשרי ואצלנו לא. התשובה היא כי מה שקורה אצלנו הוא שהחוקים והתקנות לסוגיהם משמשים מרצפות לדרוך עליהם. בדיוק כמו בקטע של שדרות הוליווד בלוס-אנג'לס שנקרא "Walk of Fame" - נתיב התהילה - שבו מונצחים השמות של גדולי הכוכבים על המדרכות, אצלנו במדרחוב בן יהודה בירושלים צריך לצבוע על המרצפות חוקים. לפחות נדע שהם קיימים. ידידי, עו"ד קובי תור, מציע לקרוא לנתיב walk of shame - נתיב הבושה.
לכן הבעיה של חזות הבתים היא חלק מן הסוגיה הכללית במדינת ישראל. לסוגיה זאת שלושה היבטים. אכיפת החוק באורח קפדני, חינוך הציבור, החל מגן הילדים וכלה באקדמיה ועידוד הציבור, בין היתר על-ידי מתן דוגמה, והאחריות של הרשות המוניציפלית לעשות זאת בעצמה, כמו בירושלים. זה אמור בעיקר במוקדים ציבוריים כמו כיכרות, שדרות וכיו"ב, ואני הבאתי כדוגמה בשעתה את כיכר רבין. ראוי שהעירייה, ולא בעלי הבתים, ייפו קצת את חזות הבתים מסביב. בין היתר מכיוון שהם אלה שההפגנות והעצרות בכיכר אין בהן כדי להוסיף למנוחתם.
אשר לתאי הדואר בבתים, צילמתי תמונות רבות מלפנים ומאחור ולמעט אחת ללא זיהוי - החלטתי לגנוז אותם, מפאת כיבוד צנעת הפרט. אומנם הצילום הוא לא תקריב, אך ניתן להגדילו ולזהות שמות. אבל מי צריך תמונות כאשר אתם רואים זאת במקור.