אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחתי היקרה, הגעתי לישראל כעולה חדשה מקנדה אך גדלתי כצברית. אמי ממוצא מרוקאי ואבי ממוצא גרמני, כך שאפשר להגיד שאני חצי-חצי. אמי מסורתית ואבי חילוני, ומשניהם ינקתי ערכים, כך שאפשר להגיד שאני גם וגם – גם חילונית, גם מסורתית, גם עולה חדשה וגם צברית, גם מזרחית וגם אשכנזייה.
אבל מעל כל אלה יש לי תחושת שייכות אחת: אני ישראלית. הדור שאליו אני שייכת הוא דור של ישראלים "גם וגם". רובנו גדלנו להורים ממוצא מעורב, ובמסגרות החיים המשכנו והתערבבנו; בבית-הספר, בצבא, באוניברסיטה, הלכו ההבדלים בינינו והיטשטשו. כולנו ישראלים.
החודשים האחרונים העלו שוב על פני השטח את הקרעים בחברה הישראלית, והמאבק על דמותה של מדינת ישראל הפך לעתים אלים ומתלהם. התוקפנות, הכוחניות, ההסתה, מעשי הרצח, פיגועי הטרור – כל אלה מילאו את כותרות העיתונים בחודשים האחרונים. בימים כאלה הציבור בישראל נושא עיניו אל נבחריו כאן, בבית הזה, אל המילים שנאמרות מעל הדוכן, אל המעשים ואל העקרונות שמנחים את חברי הכנסת בהצבעתם בעד או נגד. זוהי אחריות גדולה המוטלת על כתפינו, חברי הכנסת; זו אחריות גדולה המונחת על כתפי מהיום – אחריות למילותי, אחריות למעשי ואחריות לעתידו של הדור שלי, כאן, במדינת ישראל.
אחד הדברים המנחמים שאני מוצאת בישראל הוא העובדה שבשעת משבר העם כולו מתגייס להגנה על המדינה כנגד האיומים בחוץ, אך יותר מכך, כאשר האלימות, הקיצוניות, מעלות את ראשן, מגיעה תגובת-נגד סולידרית ומלכדת מכל שורות החברה, כדי לשמור על המדינה מבפנים. ראינו זאת בהתייצבותם של רבנים ונציגי הציבור הדתי בגינוי הרצח הנתעב במצעד הגאווה בירושלים, ראינו זאת בקבוצות של ישראלים ויהודים חובשי כיפה שבאו לנחם בכפר דומא, ובעיקר – ראינו זאת בהתגייסותם המרגשת של אזרחי ישראל למען חיילי צה"ל בקיץ שעבר, את החיבוק לחיילים הבודדים ואת התפילות לשלומם של יהודים, קורבנות הטרור הפלשתיני.
דוגמאות אלו הן ההוכחה לכך שהרוב המכריע של אזרחי ישראל שואף לאחדות. עלינו לחזק את הכוחות האלה ולפעול אתם, לעודד את הלכידות סביב ערכים משותפים. וזו האחריות המוטלת עלי מיום זה והלאה. זו השליחות שאני נושאת אתי כנציגת הדור שאליו אני שייכת. אני מבקשת מחברי הכנסת הוותיקים, מכל סיעות הבית: עזרו לנו, לדור הצעיר, לתפור את הקרעים ולהרכיב את הפסיפס המגוון והייחודי שאנחנו לכדי תמונה אחת שלמה. היו איתנו כוח חשוב ומוביל בדרך ליצירת חברה פחות מפולגת, פחות אלימה ויותר סולידרית.
בעוד 50 או 100 שנים ילמדו בבתי-הספר על התקופה הנוכחית כעל היסטוריה רחוקה. מה ייכתב בספרי הלימוד אז? האם האלימות של החודשים האחרונים תסמל את דמותה של המדינה, או שיהיו אלה התעשיה המתקדמת, תנופת הפיתוח וההתיישבות, היצירה התרבותית והידע הטכנולוגי שאנחנו מפיצים בעולם? האם תאופיין תקופה זו בפלגנות, או שמא בהתחזקותו של שלטון החוק ובהתחזקות החברה האזרחית? האם תהיה תקופה זו עדות להגדלת הפער בין המעמדות והסקטורים בחברה, תקופה של כניעה לפופוליזם סקטוריאלי או שמא עידן של עצמאות כלכלית ורווחה, עם שוק חופשי מפותח וכלכלה משגשגת?
אני מבינה את גודל האחריות שאני נושאת מעכשיו, אחריות שבבסיסה ההבנה שכאשר אנו פועלים במסגרת תפקידנו הפרלמנטריים היום אנו מעצבים את ספרי ההיסטוריה של המחר. מתוך הבנה זו אני עומדת כאן היום ושואלת את עצמי: איזו בשורה המקום הזה נושא עבור צעירים בני הדור שלי? אילו חיים מציע המשכן הזה לדורות הבאים? לנוכח השאלות האלה אני נמלאת בחרדת שליחות אל מול האחריות האדירה שמונחת על כתפי מהיום. רבים הם הדברים שאנחנו יכולים לעשות, דברים שעבורם שלח אותנו ציבור הבוחרים לבית הזה. אלה אותם דברים שעליהם דיבר זאב ז'בוטינסקי כעמודי התווך של חברה חופשית וצודקת: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. נבחרתי לשמש חברת כנסת בזכות תמיכתם של צעירים רבים שמבקשים שקולם יישמע, שקוראים לנו לפעול במשותף כדי להבטיח דיור בר-השגה, מזון, מלבוש וצורכי חיים בסיסיים במחירים שווים לכל נפש, השכלה טובה בהישג יד ושירותי בריאות ציבוריים ברמה טובה. מחויבות זו היא מחוץ לכל מחלוקת פוליטית, ובישראל של היום, ישראל של כלכלה יציבה, של שוק חופשי ושל יזמות פרטית שוברת שיאים, מימושה בהחלט אפשרי.
עתידה של ישראל, חוסנה החברתי, יכולתנו לעמוד במשברים ואתגרים אלה, לא יתקיימו ללא שילוב אמיתי בין שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון האזרחים בכל מקום ובכל זמן לבין קיומה של כלכלה חופשית, יוזמת, כלכלה שמעודדת עסקים ותומכת ביוזמה הפרטית.
כי ביטחון לאורך זמן אין פירושו רק מלחמה בטרור ועמידה נחרצת מול האיומים מבחוץ, ביטחון לאורך זמן מושתת גם על כלכלה יציבה, על חברה חזקה וסולידרית, ולא רק בשעות מלחמה אלא ביום-יום. לכן, יש דברים רבים שאנו יכולים לעשות יחד למען אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, למען שוויון מגדרי, למען חרות האזרח במדינתנו, למען שוויון זכויות הלהט"בים, למען איכות הסביבה. ואתם, הוותיקים ממני, יודעים טוב יותר מחברת כנסת צעירה וחדשה שלא די בדיבורים, שמוטלת עלינו החובה גם לעשות, בעבודה הפרלמנטרית ובעבודת שטח, בחקיקה ובמתן דוגמה. זו מהותה של האחריות המוטלת על כתפי מהיום והלאה.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי שליחה של העם שלי, של המדינה שלי, הייתה בצרפת, בהיותי ילדה קטנה, בסך הכול בת חמש. ילד מוסלמי שזיהה את המבטא הישראלי שלי צעק לעברי: "יהודייה מלוכלכת". כבר אז הבנתי את משמעותה של ישראל כבית עבורי ועבור ילדות וילדים כמוני. אחרי שירות קרבי במשמר הגבול, שירות שהיה עבורי זכות יותר מאשר חובה, גם אני, כמו רבים אחרים בני דורי, נסעתי לטייל מעבר לים, לראות את העולם ולטעום ממנו, אך תחושת הזרות לא הרפתה ממני לרגע, ופעמים רבות חשתי כמו אותה ילדה בת חמש בפריז המותקפת רק בשל יהדותה. לכן, עבורי אין מקום ראוי יותר מהבית שלי, המדינה האחת שלי, ואני פה היום כדי להילחם על חיים טובים כאן בארץ הזאת.
חונכתי מילדות למעורבות חברתית, לאהבת העם והארץ; חונכתי למחויבות למדינה ולחובת ההגנה עליה ועל ירושלים בירתה. זאת – כך לימדו אותי הורי – משמעותה של הציונות. והיום מוטלת עלי האחריות כחברה בכנסת ישראל לממש את הערכים שעליהם גדלתי ולהפוך אותם מרעיון למעשה.
יש מגוון דתות, עדות ותרבויות בבית הזה; יש מגוון דעות ואורחות חיים, בדיוק כמו מחוץ לבניין הכנסת, משכנה של הדמוקרטיה הישראלית. ונכון, לעתים נדמה שגם כאן רב המפלג על המאחד, אך אני מאמינה שלא כך הדבר, ואני מייחלת לשיתוף פעולה פורה עם כל חברי הכנסת ומוסדותיה כדי להביא בשורה אופטימית לדור שלי ולדורות הבאים שיבואו אחריו.
העבודה היא קשה, האחריות היא רבה, ולעתים נראה שאנו נמצאים במלחמה בלתי נגמרת על עצם קיומנו כאן, אך אני מאמינה בדברים שאמר
מנחם בגין, זיכרונו לברכה, בכנס של תנועת החרות לפני 61 שנה: אין סיבה לייאוש, אלא להפך, יש יסוד לאמונתנו, ועוד נזכה לימים גדולים ולהגשמה מלאה של ייעודינו ההיסטורי. תודה רבה.