רמת האינטראקציה בין הזקן לסביבתו הולכת ופוחתת עם השנים ויחד עם השינוי במבנה המשפחה והיעדר השבטיות שאפיינה אותה בעבר. בני המשפחה עסוקים בענייני היום יום וטרודים בפרנסה וסיוע לדור הצעיר, כך שהזקנים לא תמיד מקבלים תשומת לב מספקת.
בישראל של היום יש גם זקנים סיעודיים רבים, המרותקים לבית, אשר כמעט ואינם יוצאים מהבית וחלקם מבלה 24 שעות עם מטפל זר אשר לעיתים אין יכולת לתקשר עימו מעבר לשיח בסיסי סביב המטלות הטיפוליות. גם אצל זקנים שאינם מוגבלים, שלהם מסגרת חברתית המעניקה פעילות ותמיכה, יש קושי בגיל המבוגר ליצור קשר קבוע ומתמשך האחד עם השני, מעבר לפעילות. כך שלעיתים עשוי גם הזקן הפעיל לכאורה לחוות בדידות חברתית, למרות היותו במסגרת.
יש להבדיל בין להיות לבד לבין הרגשת בדידות. "להיות לבד" משמעו שאין סביבך אנשים. לעומת זאת, להיות בודד זו הרגשה פנימית, אישית, שעשויה להיות קשורה לסביבה החיצונית, אך לא בהכרח. יש זקנים הנמצאים בחברה, ובכל זאת מרגישים בודדים מאוד. הסיטואציה ההפוכה היא נדירה יותר, אך גם היא קיימת, של זקנים שחיים בגפם, אולם אינם חשים בדידות.
בדידות היא הרגשה סובייקטיבית, אבל היא בהחלט תלויה בסביבה. היא אינה תלויה במספר האנשים שבחברתם נמצאים, אלא לאיכות הקשרים ביניהם. אנשים החשים בדידות מדווחים על תחושה כי אין להם נפש קרובה ואינטימית שבה הם יכולים לתת אמון. כאשר יש מישהו קרוב, הרי שגם אם הוא לא קרוב פיזית, הזקן מרגיש ביטחון, אהוב ורוצה בטובתו.