"עומדות בפניכם שתי אפשרויות: חזון שתי המדינות היום או בעתיד הקרוב, או לחלופין מדינה אחת לשני העמים מהים ועד הנהר.
סיוט מבחינתכם. ממשלת נתניהו מובילה לעבר האופציה השנייה. מדינה אחת, איש אחד, קול אחד, הרוב יכריע. על הציבור הישראלי לעשות חשבון נפש, אם לא תכריעו בעד פשרה היסטורית, תגיעו לשם. האופציה השלישית שעל פיה נוהגת הממשלה והממשלות הקודמות, היא הסטטוס קוו. פירוש אופציה זו - העמקת האפרטהייד בשטחים, מצב שהקהילה הבינלאומית לא תסבול. כמו-כן, ארצות הברית לא תהיה לעולם עוגן שאפשר לסמוך עליו" - דברי ח"כ ד"ר
אחמד טיבי.
סאדאת: לא לחתירת הסכם שלום חלקי
בד"כ אי-אפשר להגיע ליום הכיפורים, מבלי להתייחס לאירועי המלחמה של שנת 1973, ופריצתה הרת האסון הלאומי, שבאה על ישראל באותם ימים.
בערב יום הכיפורים של שנת תשל"ד-1973, הייתה מדינת ישראל שרויה עדיין באופוריה מוחלטת, כתוצאה מניצחונה המובהק במלחמת ששת הימים. היא הייתה בטוחה בכוחה הרב אל מול הגורמים העלולים לאיים על ביטחונה. מין ביטחון תפיסתי, שכביכול המדיניות האסטרטגית ביטחונית של מדינות האויב אינה ששה למלחמה. זו התאוריה שלימים, נקראה 'הקונספציה'.
לאחר המלחמה העקובה מדם, שגבתה למעלה מ-2,000 חיילים הרוגים ועוד יותר מ-5,000 פצועים ונעדרים מצידה של ישראל, תיאר אנואר סאדאת, הנשיא המצרי, את סיבותיו לפתיחת המלחמה כמקדם אסטרטגיה לתהליך מדיני באזור, ושיקום הכבוד המצרי האבוד מהמלחמה הקודמת.
בנאומו בכנסת לקראת חתימת הסכם השלום עם מצרים, כחלק ממהלך הביקור ההיסטורי של שנת 1977, הציג הנשיא סאדאת את הבעיה הפלשתינית, כחלק בלתי נפרד מהתהליך הכולל של פתרונות מדיניים במזרח התיכון.
סאדאת עצמו ציין, כי לא הגיע לביקור המדיני, בכדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים לישראל וכי דבר זה אינו בא בחשבון במדיניות המצרית. מבחינה זו, לכאורה נראה שצדק. הוא הרי ציין, שמבחינת פתרון הבעיה המדינית באזור כולו, שלום נפרד בין מצרים לישראל, או שלום נפרד בין כל מדינה עימה יש לישראל עימות, לא יביא לפתרון מדיני וביטחון לאזור כולו.
הוא אף הדגיש בזמנו, כי אף אם חזון השלום כולל את כל מדינות העימות מול ישראל, ויהיה ללא פתרון מדיני מול הפלשתינים, הדבר יביא לכך שבסופו של דבר שום שלום שכזה לא ישיג את המטרה הנשגבת לשקט ושגשוג אזורי צודק ויציב. התיאור הישיר של סאדאת, הציב עובדה שלמעשה קיימת עד עצם היום הזה.
סאדאת הבהיר כי לא הגיע לחתירת הסכם שלום חלקי, המסיים מלחמה בחלק מסוים של האזור, ודוחה את הבעיה השלמה לשלב כלשהו אחר. אמר, וכנראה שצדק.
הפלשתינים נגד חזון שתי המדינות
ב-1994, נחתם השלום עם ירדן. ראש הממשלה,
יצחק רבין היה נחוש להגיע להסדר שיקבע את המהות הפלשתינית לכדי ישות מדינית נפרדת, וכך הוקמה לה הרשות הפלשתינית למעשה. כמובן שהקיצונים משני צדי המתרס, הן הישראלי-יהודי והן הפלשתיני-מוסלמי, הגיבו כפי שהגיבו בפעולות שניסו לסכל כל מהלך המוביל להיפרדות מדינית.
ראוי לציין שבתקופת כהונתו של רבין, עדיין לא דובר בכלל על מדינה פלשתינית בגלוי אלא רק על שלב ביניים, אשר בוחן את יכולתם העצמאית של הפלשתינים, לניהולם הפנימי. מכאן ואילך, ניתן להניח את הסיבות הידועות, מדוע אין עדיין הסכם מדיני שיתן פתרון לבעיה הפלשתינית, כמעט 20 שנה לאחר רצח ראש הממשלה בישראל, שלא להזכיר את 38 השנים שעברו, מאז אותו הנאום של סאדאת בכנסת.
כיום, לאחר שעבר זמן רב, ואף הוצעו למנהיגי הרשות הפלשתינית, פעמיים מעל 90% מהשטחים בגדה המערבית להוציא ההינתקות מעזה, התובנה החדשה (אולי כבר ישנה) היא שנראה כי חלק בלתי מבוטל של ההנהגה הפלשתינית ותושביהם, לא רואים בחזון שתי המדינות אינטרס משותף.
נשאלת השאלה מדוע?
זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים (כאשר עדיין לא דנו בכלל על שאלת הלאומיות הפלשתינית), ולפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הסביר פרופ' ישעיהו ליבובי'ץ ע"ה, את הסיבות שלדעתו הנחרצת הכפפת האוכלוסייה הערבית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטון צבאי-ישראלי, הינם בגדר גסיסה למהות המדינה היהודית והדמוקרטית.
ליבובי'ץ ציין, שהשטחים עצמם אינם הבעיה שחוצצת בין הסכם שלום או לא. הוא תבע את האשמה בשליטה צבאית ואף מדינית על אוכלוסייה ערבית זרה, אשר בנוסף אליהם יתווספו ערביי ישראל.
לטענותיו של פרופ' ליבובי'ץ, הכפפה והטלת המרות על אוכלוסייה לא מבוטלת זו, היא למעשה חיסול מדינת העם היהודי, חורבנו האיטי של העם היהודי כולו, התפוררות המבנה הסוציאלי שהוקם, והשחתתו של האדם, גם היהודי וגם הערבי.
עוד טען ליבובי'ץ, כי המדינה בשעה זו כבר לא תתפקד כמדינה יהודית, אלא כמדינה "כנענית". מדינה זו, כבר לא תמלא את צרכיהם של מרבית מתושביה היהודים, אלא תדאג רק לענייני וצרכי הממשל והמינהל, בממשלה שאמורה לנהל מדיניות הכוללת את היהודים ומיעוט ערבי לא קטן, שהולך וגדל בריבויו הטבעי.
ליבובי'ץ אף הוסיף כי הממשל במדינה שכזו, יצטרך לקחת חלק גדול מאוד בדיכוי תנועות המרי הערביות. השחיתות, שדבקה בכל משטר הכופה עצמו על תושבים הזרים לו, תמצא עצמה גם בישראל. מסקנתו הברורה, כתוצאה מדאגה עמוקה למצב העם היהודי ומדינת ישראל היא, לצאת מהשטחים המיושבים ברוב ערבי ובלי קשר לעניין של תהליך שלום.
פרופ' ישעיהו ליבוב'יץ, דיבר על יציאה חד-צדדית מן השטחים, ולא בהחזרתם בהחזרתם לאף גורם כלשהו. לדבריו היו הסבר, כי אין לאף ישראלי שום סמכות,עניין או חובה להכריע למי ינתנו זכויות ריבונות על שטחים אלו וגם מה יעשו בהם לאחר מכן.
כן מחובתה של ממשלת ישראל, להתבצר במדינה בעלת רוב יהודי מוצק ולהגן עליה, מכיוון שבמידה ולא יתנהל תהליך זה בכבוד ומרצון רוב העם היהודי, שמתוך הבנה לצרכיו האמיתיים והערכיים, יעשה את הצעד המשמעותי והמתבקש, תכפה על מדינת ישראל, מדיניות אמריקנית ורוסית בחרפה.
אמר, וכנראה שצדק.
האיום הדמוגרפי על ישראל
כאשר מסתכלים על נתוני מחקר אוביקטיביים, כמו לדוגמה של פרופ'
ארנון סופר (מרצה וחוקר, ממקימי אוניברסיטת חיפה, וידוע בעיקר בזכות מחקריו אודות מדינת ישראל בנושאי דמוגרפיה, מים וסביבה בהקשרים פוליטיים ואסטרטגיים), קשה שלא להעלות שוב את שאלת המהות הדמוגרפית של ישראל בעוד נניח עשור מיום כתיבת שורות אלו.
מחקר מקיף שנעשה תחת השם 'קתדרת חייקין לגאו-אסטרטגיה', מלמד אולי מדוע במשך שנים, התריע פרופ' סופר מפני תהליכים גאו-פוליטיים, שמסכנים את קיומה של מדינת ישראל, ומציינים את ריבוי האוכלוסייה הטבעי במגזר הערבי כחלק מסכנה ממשית לאופיה של ישראל, כמדינת העם היהודי. המחקר עצמו, פורש מסקנה שבבסיסה מצוי ההבדל המהותי בין רצון לצורך.
הדגש עליו המחקר שם את משקלו, הוא על-פי הגותו של ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון אשר כביכול ידע מה העם היהודי צריך, ואין זה חשוב מה העם רוצה.
חלק מהרקע למחקר הציב, את הטענה כי בתקופה הנוכחית, נראה כי מנהיגים מציגים עמדה, בה הם אינם יודעים מה עם ישראל צריך אבל הם בהחלט יודעים מה עם ישראל רוצה, ובין היתר תוך כדי עיסוקם בכך, מדינת ישראל נמצאת בטירוף מערכות.
המחקר כמובן ארוך ורציני, אך כל אלו שאופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל חשוב בעיניהם, יתקשו שלא להרים גבה ולהביע סוג של מורת רוח לנוכח הממצא המרכזי:
על-פי המחקר, מנתונים שנלקחו מהלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה, הן של ישראל והן של הרשות הפלשתינית, ומתיקונים שנעשו בהכפלת האוכלוסייה הפלשתינית נמצא כי בשנת 2007, מנתה אוכלוסיית היהודים בישראל כ-5 וחצי מיליון אזרחים בערך, והיוותה כ-76% מהאוכלוסייה הכוללת בתחומי הקו הירוק. לעומת זאת, על-פי התחזית במחקר, בשנת 2020, אם לא יחול שינוי תהייה האוכלוסייה היהודית רק 70% מהאוכלוסייה הכוללת. לגבי האוכלוסייה הערבית, בשנת 2007, היוותה אוכלוסייה זו כ-18%, כאשר בשנת 2020, תעמוד האוכלוסייה הערבית בתחומי הקו הירוק על כ-22.9%.
נתונים אלו, כאמור מתייחסים אך ורק לתחומי הקו הירוק, ואינן כוללים את נתוני אוכלוסיית הרשות הפלשתינית. כשבקונסטלציה מסוימת, ידרש ממדינת ישראל לשמור על צביונה היהודי -דמוקרטי בחזון של מדינה אחת, תצטרך המדינה להעניק אזרחות לאוכלוסייה שמנתה בשנת 2007, שלושה וחצי מיליון תושבים, ואילו בשנת 2020, אמורה אוכלוסייה זו למנות, חמישה מיליון ושש מאות ושמונים אלף תושבים.
במקרה של שנת 2007, כבר החלה למעשה המגמה של היחלשות הרוב היהודי בין הים לירדן, כאשר הנתון עמד על 49.1% מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל השלמה. נתון זה מהווה ככל הנראה את אחת הסיבות, מדוע ממשלת ישראל לא ממהרת להחיל את החוק הישראלי על כלל אזורי יהודה ושומרון.
בשנת 2020, הנתון מראה רק על התחזקות המגמה אשר מצביעה על 41% בלבד של אוכלוסייה יהודית מהים לירדן, כלומר מדובר כבר במיעוט אתני. השעון הדמוגרפי, עובד נגד היהודים בישראל במהירות מירבית. עם זאת, מה שמעורר דאגה הוא שבחברה הישראלית, לא היה דיון מעמיק בעניין זה יותר מדי שנים. ייתכן שהקושי היה בלעכל נתונים מופשטים, וחוסר רצון להתמודד עם רעיון חלוקת ארץ ישראל השלמה. ישנה אף תחושה ציבורית חזקה, כאילו שמדובר אולי בעצם בתהליך איטי, שדווקא אין בו איום.
מבחינת ממשלת הימין בישראל, שאמורה לדעת ולהבין את מהות האיום לעומקו של עניין, נראה יותר ויותר נטייה להדחקה והתכחשות אפילו מניפולטיבית, אשר דוחה את הטיפול בנושא, זאת עקב האיום שקיים בו ואשר מחייב בסופו של דבר, לקחת החלטות קשות.
מגמה מסוכנת של הכחשת המציאות והתעלמות מנתונים דמוגרפים, עלולה לטפוח על עתידה ואופיה היהודי-דמוקרטי של ישראל, כ'רעם ביום בהיר'.