בין רוסים להרוסים

פעילותה של רוסיה בסוריה הייתה ידועה, אך כעת פעילות זאת התפרסמה בראש חוצות. ממשלת רוסיה אמרה (יום ד', 30.9.15) שהתקפתה נגד מוקדי דאעש בסוריה מהווה תחילתו של מבצע צבאי, אולם המבצע יתנהל רק מן האוויר ובאופן זמני בלבד. מבצע זה לא כולל את פעילות החיילים הרוסים, שנמצאים כעת במערב סוריה כדי להגן על מעוזיו של בשאר אסד. אחרי זמן כה רב של לחימה, מתעוררת השאלה עד כמה רוסיה אכן תעזור לאסד. נכון שרוסיה היא בעלת הצבא השני בחוזקו בעולם, ונכון שזרם הציוד והתחמושת ממנה ממשיך להגיע לסוריה. אך צריך לזכור שחלקים נרחבים מאוד מסוריה כבר לא בשליטת אסד, וישנם גלי עריקות מהצבא שאינו מצליח לייצר מצבים והצלחות מול המורדים. היתרון של הנוכחות הרוסית הוא המורל: זו יכולה להעלות את המוטיבציה בקרב שאריות הצבא הסורי כאשר הוא יודע שהדוב הרוסי מאחוריו. מה שברור הוא שכוח זה בא לסייע, ולא לעשות את העבודה של הצבא הסורי. במידה מסוימת, הדבר דומה לנוכחות של גורמים אמריקנים בעירק, שמסייעים לצבא להילחם בדאעש אך אינם עושים זאת במקומם. פעילותה של רוסיה מראה שלא אבדה תקוותה לגבי סוריה. כעת יש לראות מהו סף ההתערבות הרוסית בסוריה, ולהבין בעצמנו מה יקרה לסוריה כאשר יגיעו לסף זה.

מאז תחילת הלחימה בסוריה, יותר מ-12 מיליון בני אדם נחשבים עקורים ופליטים (עקור – אדם שאולץ להימלט מביתו בשל לחימה; פליט – אדם שנמלט מאחר שהוא נרדף על בסיס גזע, דת או לאום). כתב העיתון "וושינגטון טיימס" נפגש עם עקורים ופליטים אלו, ושאל אותם מדוע נמלטו מסוריה. למעלה ממחצית הנשאלים אמרו שפשוט היה מסוכן מכדי להישאר. סיבות אחרות היו "המשפחה הכריחה אותי לעזוב", "המשטר כבש את עיר מגורי" ועוד. סקר אחר שאל את הלוחמים שנמלטו מדוע עשו זאת. הסיבה העיקרית של רובם הייתה שאין להם היכולות הדרושות כדי להילחם. התובנה החשובה שעלתה מסקרים אלו, היא שאותם עקורים ופליטים לא רואים עצמם חוזרים לסוריה. דבר זה מציב את הסורים במצב שונה מהפלשתינים של שנת 1948. כאשר הפלשתינים ברחו מבתיהם, הייתה להם תקווה שיחזרו אליהם ביום מן הימים. הדבר הביא לחוסר התקדמות של האוכלוסייה הפלשתינית והמשך החיים במחנות הפליטים. כעת הסורים יודעים מראש שאינם יכולים לחזור הביתה, ולכן לא ניתן להשאיר אותם במחנות הפליטים ולהתייחס אליהם בצורה מבישה וגסה. הצורך שעולה מכאן הוא שילובם בחברה במדינות אליהן הם נמלטים, כדי למנוע חזרה על המקרה הפלשתיני והתעוררות טרור מצידם.

אותה בריחה של מיליוני סורים מעלה שאלה אחרת: מדוע הם בורחים דווקא אל המערב? המדינות האירופיות הנוצריות, שאמורות להיתפס בעיני הפליטים המוסלמים כשורש הרע, מהוות עבורם יעד לתקווה ולעתיד טוב יותר. מעבר לכך, בעוד שמיליוני פליטים מגיעים לירדן או לטורקיה, איש לא מגיע למדינות המפרץ העשירות, ואותן מדינות גם לא מציעות את עזרתן בקליטת "אחיהן" הפליטים. התשובה נעוצה שוב במקרה הפלשתיני. המלך עבדאללה הראשון כתב בזיכרונותיו, שהטרגדיה של הפלשתינים הייתה שמנהיגיהם הטעו אותם והבטיחו להם שהם אינם לבד. שיש 80 מיליון ערבים ו-400 מיליון מוסלמים שיעזרו להם. הפגיעה של שליטי ערב בפלשתינים הביאה את הסורים, להבנה שהסיוע לא יבוא מצידם ולכן יש להגר אל המערב. הבעיה היא ההשפעה שהחלה בשל ההגירה. לאחרונה נתקלתי בשלושה מקרים, שניים בגרמניה ואחד בבריטניה. בגרמניה נתלה שלט בו נאמר, שעל הגרמנים להתאסלם או למות. במקרה אחר, גורם מוסלמי הביע תרעומת על פסטיבל הבירה "אוקטוברפסט" ודרש לבטלו, בנימוק שהדבר פוגע ברגשות המוסלמים שלא שותים אלכוהול. בבריטניה רופא סירב לטפל בחייל לבוש מדים, מאחר שלדבריו הדבר יכול לפגוע ברגשות המוסלמים. אם אירועים אלו יחמירו ויתרבו, עלול הדבר להביא בסופו של דבר לשקיעתה של אירופה כפי שאנו מכירים אותה. הנאורות האירופית ורדיפות העבר באירופה, יביאו לאוזלת יד של הממשלות ביבשת אל מול הקצנה זו. כאשר אותן ממשלות יבינו מה קורה, זה כנראה יהיה מאוחר מדי.

גורמים בבגדד דיווחו לאחרונה על עריקה משמעותית מדאעש, בעקבות קיצוצים משמעותיים בשכר הלוחמים בארגון. לפי הדיווח, מדובר בקיצוץ של קרוב ל-1,200 שקל ממשכורת 1,550 שקל. הדבר הביא לעריקה של 200 מלוחמי הארגון, שעברו לארגונים אחרים בסוריה. יש לציין, כי מספרם המדויק של לוחמי דאעש אינו ידוע, כאשר ההערכות שבארגון נמצאים כמה עשרות אלפי לוחמים. מכאן שעריקה של 200 לוחמים היא דבר שולי בשביל הארגון. הרבה יותר משמעותי הוא המחסור בכסף. כאשר דאעש ביצע את התקפתו המסיבית בשנה שעברה בעירק, הוא כבש את מוסול ושדד את הבנק בעיר שהכיל מאות מיליוני דולרים. באותה תקופה דאעש נחשב ארגון הטרור העשיר בעולם, עם הכנסה שנתית של 2 מיליארד דולר. הפגיעה הכספית תביא בסופו של דבר לא רק לאי-תשלום ללוחמים, אלא גם לאי-יכולת לקנות נשק וציוד אחר הדרוש ללחימה. מקורות המימון של דאעש מרובים, החל ממכירת נפט ועד הטלת מיסים. לא צוין מה הביא לירידה בהכנסות של דאעש, אך המשך פעילות זו תביא בסופו של דבר לחנק כלכלי של הארגון ולתבוסתו.

לאחרונה עלו טענות לפיהן ניתן לטפל בארגונים כמו דאעש שלא באמצעות פעילות צבאית. בין היתר פורסם באתר foreign policy מאמר שתיאר ארבעה מהלכים למלחמה בטרור ללא נשק. הראשון דיבר על מקור הטרור, בדגש על שחיתות המשטרים. השני עסק בצורך לשמור על זכויות אדם, בנימוק שפגיעה בזכויות אלו מביאה לפעולות חבלניות נגד גורמי הביטחון במדינה. השלישי דיבר על הצורך בחלוקה בין פתרונות מקומיים לגלובליים. הרביעי והאחרון דיבר על החשיבות בהבנת הארגון ובסיסו על-מנת להביסו. כל זה טוב ויפה, כאשר מדברים על פעילות מניעתית. כדי למנוע מארגוני טרור וקבוצות קיצוניות לקום ולבסס עצמם, יש לנקוט בפעולות אלו. אבל כאשר הארגון כבר צמח והתחזק, ניתן להביס אותו רק בכוח. במקרה של דאעש צריך להמשיך ולפגוע בהכנסות הארגון ובזרימת הלוחמים הזרים, כאשר דבר זה ייעשה מעל הכל דרך מלחמה באידיאולוגיה שלו.