מטרת הערבים: "להכשיל את תוכנית החלוקה"

למחרת החלטת או"ם כיסה ערפל צבאי ופוליטי את ארץ-ישראל. לא רק צמרת הביטחון של הישוב העברי, אלא גם רוב השחקנים האחרים בדרמה – ערביי ארץ-ישראל, מדינות ערב, ממשלת ארצות-הברית ואו"ם – גיששו באפלה וניסו לנווט דרך באוקיאנוס של פרטים שונים וקטעי-מידע סותרים. ניפוי הידיעות וגיבושן למודיעין ולהערכות-מצב מהימנות היו משימה חשובה ביותר בסוף שנת 1947. מכל השחקנים שבדרמה, דומה שרק שניים ידעו – פחות או יותר – את אשר לפניהם: בריטניה וברית-המועצות. המדיניות המזרח-תיכונית של שתי מעצמות אלה הייתה בנויה על הנחות-יסוד פוליטיות מסוימות וניתוחים עקביים יחסית, אף שמניעי השחקנים האחרים וכוונותיהם לא היו ידועים להן. המסמכים הבריטיים (שהיו חסויים שלושים שנה ושנסתרו מעיני מקבלי-ההחלטות היהודים בימים ההם) עשויים לסייע לנו לראות תמונה רחבה יותר של התהליכים והתוצאות, מזאת שנראתה אז, ולהיות חכמים-לאחר-מעשה. בתוכנית האסטרטגית שהכין הפיקוד היהודי העליון בסוף נובמבר 1947, על סף המלחמה, הובאו בחשבון שתי מטרות פוליטיות אפשריות של הערבים: לכפות על היהודים את חלוקת הארץ לפי תוכנית מוריסון-גריידי¹ או להקים מדינה ערבית ריבונית בכל שטחי-ארץ-ישראל, ובכך להגשים את המדיניות המוצהרת של "הספר-הלבן" הבריטי מ-1939. אם מטרת הערבים תהיה חלוקה על-פי תנאיהם – כתוב בתוכנית-נובמבר – הם ירכזו את כוחותיהם בגליל המרכזי, בשומרון וביהודה, יתגברו אותם ביחידות צבאיות שיבואו מעבר לגבול, יכתרו כמה גושי-ישובים יהודיים וירכזו כוחות-צבא נגד גושי-הישובים העיקריים. כך יחזקו את "המינימליסטים" במחנה היהודי וישיגו ויתורים ופשרות; אם מטרתם תהיה הקמת מדינה ערבית אחת, הם יתקיפו את בסיסי-הכוח של היהודים מהר ובמרוכז, כדי לקבוע עובדות בשטח, לפני שיעשו זאת היהודים. ייתכן שכוחות צבאיים סדירים של מדינות ערביות יפשטו על יישובי-ספר יהודיים בצפון, במטרה להרסם, עוד לפני שיסתיים הפינוי הבריטי.² בעלי התוכנית האסטרטגית הזאת ניסחו את מטרות-המלחמה האפשריות של הערבים, על-פי ניתוח המגמות במדינות ערב ועל-פי הדינמיקה הצפויה של הסכסוך והמלחמה. הם הביאו בחשבון את כל המידע שעמד לרשותם, אבל המידע המשיך לזרום, וחלק ממנו לא התאים לכאורה לתוכנית האסטרטגית. קצין יהודי ששירת בצבא הבריטי הציג כמה שאלות לראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון, הבריגדיר קלייטון, ב-11 בנובמבר. מנסח השאלות היה בן-גוריון, אך קלייטון לא ידע זאת. קלייטון אמר לאיש-שיחו: ידוע שחג' אמין אל-חוסייני, היושב בקהיר, מארגן מחתרת ערבית בארץ-ישראל, כדי להכשיל בכוח את תוכנית או"ם, אך הוא ודאי לא ייהנה מתמיכה רחבה של הערבים המקומיים ושל מדינות ערב. רוב בעלי-הדעה הערבים טוענים שמלחמה נגד היהודים, בלי הכנה מספקת, תזיק לעניין הערבי.³ ב-29 בנובמבר, עוד לפני שנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם, התכנסו בדמשק נשיא סוריה; ראש ממשלתו ושר ה"הגנה" שלו; המופתי הירושלמי, ואחדים מעוזריו – ראשי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית ונציגי "צבא ההצלה". חג' אמין דרש פעולות צבאיות מיד וטען: כל יום שחולף מחזק את הציונים. אנשי הצבא, בראשות טהא אל-האשמי,⁴ טענו שאסור להתחיל בעימות צבאי ללא הכנה מספקת אך הודו שהזמן אכן פועל לטובת היהודים. הוחלט לסיים את ההכנות בתוך שבועיים, ולהתחיל בפעולות הצבאיות.⁵

הנעלם העיקרי היה מטרותיהם של בעלי-הדעה הרבים שהתרוצצו במחנה הערבי, והשיטות שניסו להגיע בהן למטרות אלה בזירה הפנים-ערבית ובחזית נגד היהודים. האויב הערבי לא היה מקשה אחת, והמלחמה, לפחות בשלביה הראשונים, הכריחה את היהודים להפעיל שיטות שונות, נגד כל קבוצה של ערביי ארץ-ישראלי, נגד כל אחת מהמדינות הערביות, ונגד הליגה הערבית. ערביי ארץ-ישראל ראו לפניהם שני מועמדים לשלטון, במקום הבריטים: שליט עבר-הירדן, המלך עבדאללה – שייצג, יחד עם עוצר-עירק, עבד אל-אילה (דודו של הילד פייצל), את הכוח ההאשמי בעולם הערבי – והמופתי חג' אמין אל-חוסייני, שסעודיה ומצרים תמכו בו בגלל התנגדותן לשושלת ההאשמית. סוריה זממה להשתלט על הגליל ועל עמק-יזרעאל ואולי גם על חיפה. חלק מערביי ארץ-ישראל תמך בוועד הערבי העליון ובחג' אמין אל-חוסייני, וחלק התנגד להם, אך רובם לא השתייכו אף לאחת משתי הקבוצות. הערביסטים היהודים, יהושע פלמון ועזרא דנין, ניסו לחזק את מתנגדי החוסיינים, ולדברי פלמון היו להם כמה הצלחות במשימה זו. לדעתו, רצו רוב הערבים הארץ-ישראלים להמשיך לחיות עם היהודים, והעמידו פני לאומנים רק מפחד הטרוריסטים בני-עמם, שהרצח היה אחת משיטותיהם השגרתיות. "בהתחלה לחמו נגדנו רק קבוצות קטנות", סיפר פלמון, "אחר-כך נגררו אליהן גם האחרים." אף שהמטרה הייתה לחזק את מתנגדי החוסיינים, קשרו נציגי הסוכנות בחיפה יחסים עם אחמד אל-אימם, האיש של חג' אמין. יהושע פלמון היה נפגש עם אל-אימם פעם בשבוע, ושניהם היו מתכננים סכסוכים בין הפלגים של מתנגדי החוסיינים, ומחליפים מידע. יעקב שמעוני, מי שהיה מזכיר האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אמר לחוקר יורם נמרוד: "עשינו הכול כדי לפורר את מתנגדי החוסיינים וכדי שלא תצמח הנהגה לערביי ארץ-ישראל. שיתפנו פעולה עם החוסיינים בגלל האינטרס המשותף, שלא תקום הנהגה אלטרנטיבית לזו שלהם."⁶

תמיכת אנשי הסוכנות וה"הגנה" באופוזיציה לחוסיינים ו/או בחוסיינים הייתה טאקטית; מטרתה לא הייתה חיזוק המתונים ברחוב הערבי. תמיכה זאת שירתה את מטרות-המלחמה של הישוב העברי – כפי שהבינה אותן צמרת הביטחון – ואת המטרה המדינית: למנוע הקמת מדינה ערבית-פלשתינית בגדה המערבית של ארץ-ישראל, בין המדינה היהודית ובין ממלכת ירדן. כמו בין הערבים, כך גם בין היהודים, היו חילוקי-דעות בעניין זה, וגם בצמרת נחלקו הדעות. בן-גוריון ותומכיו דחו כל אופציה פלשתינית והעדיפו על פניה – לעיתים לאחר היסוסים – את האופציה הירדנית. משה שרת לא דחה מכל וכול פשרה עם ערביי ארץ-ישראל. רוב הזמן שהה שרת בניו-יורק, אבל ב-4 בינואר 1948, כשביקר בארץ-ישראל, הציג לערביסט, עזרא דנין, ארבע שאלות: מהו כוח המתנגדים לחוסיינים בארץ-ישראל? מהם סיכויי עמידתם ולאיזו עזרה יכולים היהודים לצפות מהם? היסכימו הערבים לחלוקה? אילו קבוצות ערבים יסכימו לה? דנין השיב שאין הוא יכול להצביע על גוף פוליטי אופוזיציוני מגובש, אבל יש "זרם" כזה. בעבר תמכו הבריטים במתנגדי המופתי אבל כיום אין להם תומך, מפני שעבדאללה מסתיר את כוונתו להשתלט על הארץ. הם אינם מעזים להזדהות ולהטיף להסכם עם היהודים, מחשש נידוי, אך בסתר ליבם הם סומכים על היהודים ומקווים שלא יאכזבום בעת צרה. המאגרים של בעלי עמדות אלה הם מחוז שכם (לרבות ג'נין וטול-כרם), מחוז חברון וסביבות עזה. רוב הערבים הארץ-ישראלים רואים בחלוקה גזירה משמים, ועם זאת הם פוחדים מתוקפנותם של היהודים, שסיגלו לעצמם באחרונה את מנהג גאולת-הדם הערבי, ושפוגעים בערבים באשר הם ערבים, כנקמה על פשעי בני-עמם. השאלה היא אם פחד זה מגביר את התנגדותם ליהודים או מחליש אותה, אמר דנין. על-כל-פנים, לדעתו תדעך מלחמת ערביי ארץ-ישראל מהר למדי, אם לא יתערב בה צבא ערבי סדיר. זאת לא תהיה מלחמה צבאית, אלא סדרה של פעולות-הטרדה.⁷ ב-2 בדצמבר דיווח ששון לשרת במברק לניו-יורק: מבַצעי הפיגועים (בארבעת הימים שאחרי החלטת או"ם) הם שכירי המופתי, ורוב ערביי ארץ-ישראל אינם תומכים בהם. מטרתו של המופתי בפיגועים אלה להניע את הליגה הערבית לנסח החלטות קיצוניות.⁸ ב-3 בדצמבר (יום אחרי הפרעות במרכז המסחרי בירושלים) שלח המלך עבדאללה שני מברקים למצרים, לחג' אמין ולמזכיר הליגה הערבית עזאם פחה. הוא דרש מחג' אמין להפסיק את ההסתה בארץ-ישראל ולהמתין לכינוס הוועדה המדינית של הליגה הערבית, והסביר: הפיגועים "יביאו על המולדת היקרה ועל בניה תוצאות רעות, עד שיידרדרו לתהום לפני שאתם תאחזו באמצעים הדרושים." מעזאם פחה דרש עבדאללה להורות לערביי ארץ-ישראל להפסיק את המהומות.⁹ באותו יום שלח השגריר האמריקני במצרים דוח לארצות-הברית, אחרי שיחתו עם המלך פארוק. בדוח כתוב: מצרים אומנם תתנגד בכוח לחלוקת ארץ-ישראל, אבל רק אחרי שייצאו ממנה הבריטים. שתי דיוויזיות מצריות כבר חונות באל-עריש, כדי לבלום התגרויות של "יהודים רוסים". לדעת פארוק ייתכן שהיהודים ינחלו הצלחות בהתנגשויות הראשונות – מפני שרבים מהם שירתו בצבא הבריטי ובשל הניסיון שרכשו בלוחמה זעירה – אבל בסופו של דבר יגברו עליהם הערבים ויגרשו אותם מפלשתינה. אם ישתתפו האמריקנים בכוח או"ם, שינסה לכפות את החלוקה, הם ייקלעו לעימות עם הצבאות הערביים. שליט סעודיה, איבן-סעוד, הבטיח לעזור לאחיו הערבים גם אם יהיה עליו להקריב לשם כך את בארות-הנפט שלו, ו"אם תחדור כנופיית-שטרן למצרים ותבצע בה פיגועים, תהיה תגובתנו קשה מאוד." אלה מסקנותיו של השגריר: מצרים תשתתף במלחמה הכלל-ערבית נגד היהודים, ופארוק ינסה להנהיג אותה בעזרת עזאם פחה.¹⁰ מסקנה זו קלעה לאמת יותר מהערכותיהם של מומחים יהודים ובריטים רבי-מוניטין, שהטילו ספק בכוונות ממשלת מצרים להסתבך במלחמה.

ב-8 בדצמבר 1947 התכנסו ראשי מדינות ערב בקהיר, כוועדה המדינית של הליגה הערבית. ביום שנפתחו דיוני הוועדה, בא לירושלים ד"ר סתי – רופאו האישי של המלך עבדאללה ואחד מאנשי הקשר שלו עם הסוכנות היהודית – ונפגש עם אליהו ששון ועם יעקב שמעוני. ד"ר סתי הציג לפני הערביסטים של הסוכנות העתק מהוראות שנתן עבדאללה לראש-ממשלתו, סמיר רפאעי, לקראת הדיונים בקהיר: לכנס ישיבת ממשלה שתנסח את עמדת ירדן בוועידה ותתחשב בשלום הממלכה הירדנית, לפני כל שיקול אחר. "היחס בינינו ובין ארץ-ישראל דומה ליחס הריאות אל הלב: ממנה אנו מביאים את מצרכינו ואליה אנו מוציאים את תוצרתנו. עלינו לשים לב לעמדת ממשלת סוריה ולקשיים שהיא גורמת... אנחנו מעוניינים שיחסינו עם ארץ-ישראל יישארו כפי שהם, ושלא יבוא אליה מי שהוא אויב לארצנו, העלול לעמוד לנו למכשול. "...מדינות הליגה הערבית הציעו לאו"ם להקים מדינה אחידה בארץ-ישראל; אחדות ממדינות הליגה הביעו דעות מנוגדות... אם תוקם ממשלה ערבית בחלק הערבי של ארץ-ישראל, ואם יעמוד בראשה חג' אמין – ולא נוכל למנוע זאת – תהיה הממשלה הירדנית לחוצה בין דמשק ובין בירת ארץ-ישראל – שכם, יפו או עזה – וכך ייסגרו לפנינו שערי המסחר, ולממלכה שלנו יישאר רק קשר אחד עם הים, הקשר עם ים-סוף דרך עקבה. עניבת חנק כלכלי זאת תמית אותנו או תכריח אותנו להצטרף לחג'אז, לעירק או לסוריה, לא כפי שאנחנו רוצים זאת, אלא כפי שיחליטו הן, או תכריח אותנו לתקוף את המדינה שמדרום לנו (ערב הסעודית) או זו שמצפון (סוריה), ללא שיקול. למען שלום ארצנו... עלינו לחשוב היטב על האמצעים שינקטו האומות המאוחדות נגד כל הארצות הערביות (אם יפעלו נגד החלטת או"ם), כגון עונשים כלכליים והסגר יבשתי וימי. ייתכן שאו"ם ישלח צבא לארץ-ישראל."¹¹ ד"ר סתי גם סיפר לששון ולשמעוני שיחידות עירקיות לא קיבלו רשות לנוע דרך עבר-הירדן אל גבול ישראל,¹² ושעבדאללה לא שלח נציג לוועדה הצבאית של הליגה הערבית, ולעומת זאת הוא מוכן להיות שותף לברית היהודים עם הדרוזים.¹³ אחרי הפגישה עם סתי הביע ששון את דעתו: אי-אפשר לסמוך על עבדאללה, מפני שאין לו עידוד מהבריטים ומפני שהוא פוחד מהפלשתינים.¹⁴

האסטרטגיה של הליגה הערבית נועדה להשפיע על ארצות-הברית לסגת מתמיכתה בהחלטות או"ם. סעודיה הייתה המדינה שיכלה לאיים בסנקציות-נפט על ארצות-הברית, וכך לחזק את המתנגדים להקמת המדינה היהודית בממשל האמריקני. שגריר ארצות-הברית בסעודיה, ריבר צ'ילס, שוחח עם אישים בכירים מקורבים לבית המלוכה הסעודי, ודיווח על שיחותיו אלה. ב-1 בדצמבר דיווח צ'ילס: איבן-סעוד החליט למנוע את פלישת הצבאות הסדירים לארץ-ישראל. ב-5 בדצמבר אמרו לצ'ילס יועצי המלך, פואד חמזה וחלד ביי: אין מנהיג ערבי-פלשתיני שמסוגל ללכד את בני-עמו ולהנהיג מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל, וסעודיה לא תשאיר את החלק הערבי של פלשתין ללא הסדר. אם יספח עבדאללה, בעזרת הבריטים, את החלק הזה לארצו, תהיה הרציפות ההאשמית מירושלים עד בגדד מנוגדת לאינטרסים של סעודיה. על המדינה היהודית חיוו השניים את הדעה הזאת: "היא לא תוכל להתקיים, וגורלה יהיה כגורל מדינת הצלבנים." באותו יום אמר איבן-סעוד לצ'ילס ששליטי עירק לוחצים על שליטי סוריה שילחצו עליו לנתק את קשריו הכלכליים עם ארצות-הברית ועם בריטניה. עירק מתכוננת לנתק קשרים אלה מיד אחרי סעודיה, אמר איבן סעוד, היא זקוקה ל"תעלול" זה, שהרי בריטניה שולטת בה, ו"לא יעלה על הדעת שעירק תחבל באינטרסים של עצמה." בוועידת קהיר ילחצו כנראה נציגי המדינות על ראש ממשלת סעודיה, הנסיך פייצל, להסתכסך עם ארצות-הברית, אך הוא, איבן-סעוד, אינו רוצה להסתכסך בשום פנים ואופן. "האוכל לסמוך על סיוע מארצות-הברית, שיאפשר לי לעמוד נגד פלישה מצד עירק או עבר-הירדן?" שאל המלך את צ'ילס.¹⁵

דיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית בקהיר נמשכו מ-8 עד 17 בדצמבר, ואנשי המודיעין הבריטי שישבו במצרים, בריגדיר א.נ. קלייטון (ראש המודיעין הבריטי במזרח-התיכון) וג'. ג'. ג'נקינס, דיווחו עליהם לממשלתם. ג'נקינס סיכם את המתרחש במחנה היהודי על-פי הערכת ראשי-הממשלות הערבים: בציונות יש שלוש גישות: "פוליטית", "צבאית" (של ה"הגנה") ו"קיצונית" (של רוב אנשי אצ"ל ושל חלק מחברי ה"הגנה"), אך לכל בעלי הגישות יש מטרה אחידה: השתלטות על כל ארץ-ישראל, על כל עבר-הירדן ועל חלקים מדרום-סוריה ומדרום-לבנון. האסכולות הציוניות נבדלות זו מזו רק בשיטות-הביצוע. "בעלי האסכולה המדינית – אמרו ראשי-הממשלות, לפי ג'נקינס – רוצים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. הם יתייחסו בכבוד אל הערבים, תושבי מדינתם, וישתדלו להתיידד עם מדינות ערב, עד שתעמוד המדינה היהודית על רגליה. כשירגישו שהם חזקים, יפקיעו את אדמות הערבים שבגבולותיהם ל'מטרות ציבוריות', ינשלו מהן את בעליהן, ואולי יגרשו אותם מהמדינה. אחרי שיתפסו היהודים את כל האדמות הערביות שבתוך מדינתם – והן ודאי לא תספקנה להם – יהיה הצעד הבא שלהם כיבוש פלשתין הערבית. אחר-כך ימשיכו את התפשטותם מעבר לירדן. "בעלי האסכולה הצבאית, אנשי ה"הגנה", רוצים להגיע לאותן המטרות, אבל יותר מהר. הם מתכוננים לא לתת לערביי ארץ-ישראל שהות להתארגן. בשתי ערי-המפתח, חיפה ויפו, ינסו חברי ה"הגנה" לפרוק את הערבים מנשקם, להטיל עליהם אימה, כדי שיברחו מהארץ ולאכלס את בתיהם ביהודים. ה"הגנה" מתכוננת ללמד את הערבים שהתנגדות ליהודים אינה אפשרית. והיא תיתן להם את השיעור הזה בהקדם האפשרי. "בעלי האסכולה הקיצונית יפשטו כנראה על יעדים, כגון גשרי-הירדן, ויקראו ל"הגנה" לסייע להם, והיא לא תוכל לסרב. "הציונים יתחילו בפעולות צבאיות מיד עם יציאת הבריטים, אף שתועמלניהם מספרים לערבים ולעולם שאיבת הערבים לציונות היא תוצר של מדיניות בריטניה, ושלולא מדיניות זאת היו שלום ושלווה שוררים בארץ-ישראל, ואף שהציונים מנסים להדביק לעצמם את התדמית של גיבורי-הספר האמריקנים, רודפי השלום, שבספרי הלימוד." מנהיגי ארצות-ערב – כתב ג'נקינס – מקווים לקבל סיוע למלחמתם לא רק מהעולם המוסלמי, אלא גם מידידיהם ומשונאי-היהודים בכל העולם. הם מספרים לא רק על המתנדבים הרבים למלחמה – ממרוקו עד אפגניסטן ומסומליה עד פקיסטן – שרבים מהם מביאים איתם את הנשק ומסרבים לקבל תשלום, אלא גם על סגני-אלופים ותתי-אלופים בריטים שהציעו להם את שירותיהם, ועל קצינים אמריקנים (ממוצא ערבי) שביקשו להצטרף למלחמה נגד היהודים. עם זאת מבינים המנהיגים הערבים שבעול המלחמה יישאו אחיהם שיישארו בתחומי המדינה היהודית – עם תמיכה של ערביי ארץ-ישראל שיישארו בשטחים שלא ייכללו במדינה זאת, ושל המתנדבים ממדינות ערב – ושצבאות-ערב הסדירים יסתפקו בכוננות גבוהה ויתערבו במלחמה רק אם יקרה אסון למקומיים ולמתנדבים. בדיון על מנהיגות פלשתין התנגדו ראשי ממשלות עירק ועבר-הירדן למנהיגות הפוליטית של חג' אמין, וכמעט כל הנוכחים התנגדו למינוי פאוזי קאוקג'י למפקד עליון של הצבאות הערביים. הוחלט לא להקים ממשלה ערבית בארץ-ישראל ולא להכיר בחג' אמין כמנהיג ערביי פלשתין. למפקד כל הכוחות הלוחמים ולראש המנהל הצבאי של השטחים הערביים בארץ-ישראל מונה הגנראל העירקי הקשיש איסמעיל ספאות,¹⁶ וראשי-הממשלות קראו לחמולות הארץ-ישראליות לשכוח את מריבותיהן הפנימיות ולהתאחד מול האויב הממשי: "גם אם השטן בכבודו ובעצמו יבקש להילחם נגד היהודים, ניתן רובה בידו." מפוכחת יותר הייתה ההחלטה לא לפתוח במערכה לפני שיתארגנו הערבים כראוי למלחמה. הצעדים המלחמתיים הראשונים ייעשו במאי 1948 (עם תום המנדט), והקרבות המכריעים יתחוללו באוגוסט, כלומר, אחרי שתתפנינה כל היחידות הבריטיות מארץ-ישראל.

הבריגדיר קלייטון דיווח: חג' אמין הודיע לראשי הממשלות כי לא הוא שנתן את ההוראה לפתוח בהתנגשויות של השבועיים האחרונים בארץ-ישראל; נראה שהיו אלה תוצאות הפרובוקציות של היהודים. כל המתכנסים סברו שאחת ההתקפות הכושלות של היהודים על כפר-סלמה, באמצע דצמבר, הייתה של אצ"ל, ובניגוד לדעת ה"הגנה", וציינו כי "הערבים שמחו כשנתגלה פרצופו האמתי של הארגון היהודי המתרברב... נודע שראשי ה"הגנה" כעסו מאוד, גם על עצם הפעולה וגם על הכישלון. ראש-ממשלת עירק, סלאח ג'עבר, וראש-ממשלת סוריה, ג'מיל מרדאם, דרשו להפעיל את הצבאות מיד ולהכריז על לוחמה כלכלית נגד היהודים ונגד תומכיהם, לרבות חרם-נפט (בהשתתפות סעודיה), אך ראש ממשלת מצרים, מחמוד פהמי נוקראשי, הודיע כי הצבא המצרי לא יסתבך במלחמה; היחידות המצריות שרוכזו לאורך הגבול רק תגשנה סיוע ללוחמים בעת הצורך. בשיחות פרטיות אמרו ראשי-הממשלות של עבר-הירדן, לבנון וערב הסעודית, לקלייטון, שאין הם יכולים להביע בגלוי את דעותיהם, המתונות יחסית, ולסכן בכך את חייהם ואת חיי שליטיהם. המומחים הצבאיים שהזמינה הוועדה טענו כי הצבאות אינם כשירים לפעולה מלחמתית בהיקף רחב, על כן החליטה הוועדה שהליגה תסייע לערביי ארץ-ישראל אך, לא תשתתף במלחמה. הנימוקים: "אם יפעילו הערבים נשק כבד, שריון ומטוסים, ישיגו היהודים נשק דומה, ואם יתקפו צבאות סדירים את היהודים, הם ישפרו את רמתם הצבאית. יש להביא בחשבון שהיהודים יעילים יותר מהערבים." ראשי-הממשלות הערבים מבינים כי תוחלת-החיים של ההתלהבות המלחמתית הערבית לא תהיה ממושכת, כתב קלייטון. רבים מהם אמרו בגילוי-לב שרוב הערבים אינם רוצים ואינם יכולים לעזוב את משפחותיהם ואת שדותיהם, ושגם התלהבותם הראוותנית של הצעירים אינה אלא ארעית: "המנפצים בגבורה את חלונות-הראווה של אנשים חסרי-מגן לא יעמדו בתנאים הקשים של המלחמה בהרי-יהודה." מאלפיים המתנדבים הראשונים שנרשמו באלכסנדריה הסכימו פחות ממאתיים לממש את התנדבותם, והכושר הגופני של רבים מהם לקוי; יש מחסור חמור ברובים, ומחירם יקר: רובה עולה מאה או מאה וחמישים לירות שטרלינג. אם יטיל או"ם אמברגו-נשק על כל המדינות שתתערבנה במלחמה, ישיגו היהודים את הנשק הלא-חוקי, וערביי ארץ-ישראל לא יוכלו לתת נשק ומזון ללוחמים. מחיר האספקה מבחוץ יהיה יקר. הלוחמה הכלכלית לא תהיה יעילה בלי התפרצויות צבאיות, וקשה להאמין שהסוחרים הערבים לא יקנו תוצרת יהודית, אם היא תהיה זולה. ג'נקינס הוסיף את חוות-דעתו: "בהחלטות הוועדה המדינית הובעה תקווה שהתנגדותם האיתנה של הערבים למדינה היהודית תשפיע על ארצות-הברית ועל או"ם לשנות את ההחלטה. ייתכן שההתנגשות הצבאית תידחה לשמונה חודשים, מפני שהמדינאים חוששים לכרות את הענף שהם יושבים עליו, וכך יגיעו הערבים למודוס-ויוונדי עם המדינה היהודית".¹⁷

ב-12 בדצמבר, כלומר בעוד ראשי הממשלות נועדים בקהיר (מושב הוועדה הסתיים כאמור ב-17בדצמבר), הביע ראש-ממשלת עבר-הירדן, סמיר רפאעי, באוזני הבריגדיר קלייטון את רצונו ורצון מלכו להמשיך בשיתוף-הפעולה עם בריטניה. רפאעי העלה הצעה. הוא לא ביקש הסכמה רשמית להצעתו זאת, אלא אור ירוק בלבד, ואף ביקש מקלייטון לא לספר עליה לחברי הוועדה המדינית של הליגה. וזאת ההצעה: "כשיפנו הבריטים את ארץ-ישראל, יתפוס הלגיון העבר-ירדני את הגבולות הצפוניים והדרומיים שבין השטחים הערביים לשטחים היהודיים ואת כל דרום הארץ (שהמצרים ודאי לא יפלשו אליו). עבר-הירדן לא תרשה לצבא עירקי לעבור בגבולותיה, ומאחר שגם סוריה ודאי לא תרשה זאת, סביר להניח שהצבא העירקי יפלוש לארץ-ישראל מלבנון. עבר-הירדן תשלוט על רוב ארץ-ישראל. הסיפוח לא יהיה רשמי, ובשטחים שיוחזקו בידי עבר-הירדן יהיה משטר צבאי. מאחורי הגבולות המאובטחים, בתוך השטחים היהודיים, יפעלו רק כוחות ערביים בלתי-סדירים. אחרי שנה או שנתיים תפתח עבר-הירדן במשא-ומתן עם היהודים, ותציע להם אוטונומיה מרבית והשתתפות של מדינת 'ירדן-יהודה' בשלטון המרכזי, בהתאם למשקל היהודים באוכלוסייה. ענייני החוץ, ההגנה והכספים, יהיו בידי השלטון המרכזי העבר-ירדני. אם יצליח תמרון זה, יסייעו היהודים להתעצמות הכלכלית של עבר-הירדן, והיא תהיה למדינה החזקה ביותר במזרח-התיכון הערבי, והרי זה מתאים לאינטרסים של בריטניה." להצעה הזאת דומה להצעות שהעלו הערבים בוועידת לונדון, ושהיהודים דחו אותן – השיב קלייטון – ומדוע אתה סבור שהיהודים יקבלו אותה? הקיצוניים, השולטים עתה בישוב היהודי, אומנם ידחו אותה – השיב רפאעי – אבל יש יהודים מתונים, והם יקבלוה בזרועות פתוחות אחרי שנה של תוהו ובוהו.

לשאלתו של קלייטון, מדוע מסתננים המתנדבים לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן, השיב רפאעי, כי גם אילו רצתה ממשלתו למנוע את ההסתננות לא הייתה מצליחה בכך. לדרישה שעבר-הירדן לא תסייע ל"צבא-ההצלה", השיב רפאעי: אילו היה אפשר לסמוך על נחישות-ההחלטה של ערביי ארץ-ישראל, היה די בלחץ כלכלי על המדינה היהודית לבלום את שאפתנותה, "אבל אני בטוח שהחרם הכלכלי לא יהיה מלא, ועבר-הירדן אינה יכולה להרשות לעצמה להיבדל מהמגמה הכלל-ערבית. המאבק נגד היהודים הוא ספונטני, וממשלה שתתנגד לו תסכן את קיומה ואת חיי שריה ומלכה." אף-על-פי-כן ביקש קלייטון מרפאעי להשפיע על ראשי-הממשלות המתונים לא להתחייב למעשים שאין חזרה מהם. בדוח ששלח ללונדון חיווה קלייטון את דעתו: תוכנית-רפאעי לא תתקבל בעולם הערבי. אם היא תהיה בסיס לשיחות עם היהודים יהיה זה רווח נקי, אבל הרי ידוע שהיהודים עולים בעורמתם על העבר-ירדנים.¹⁸ ב-17 בדצמבר 1947 נפגשו בלונדון שרי-החוץ של בריטניה וארצות-הברית, ארנסט בווין וג'ורג' מרשל, ודנו במצב בארץ-ישראל אחרי החלטת 29 בנובמבר. דברי בווין בפגישה הזאת נרשמו, והרי עיקרם: הערבים התחייבו להימנע מכל עימות עם בריטניה לפני הפינוי, אבל אין להניח שהתנגדותם לחלוקה תישאר מילולית. הממשלות של מדינות ערב לא תאסורנה על נתיניהן להתנדב לעזרת ערביי ארץ-ישראל. הערבים כועסים על בריטניה, מפני שלא תמכה בהם בעצרת או"ם, אך כעסם על ארצות-הברית גדול יותר. והם מנסים לסכסך בין שתי המעצמות. לבריטניה יהיה קשה מאוד להשיג הסכמי-הגנה עם מדינות ערב; ראש-ממשלת לבנון, ריאד סולח, כבר דרש ממנה להוכיח במעשים את ידידותה לערבים, ממשלות מצרים ועירק דורשות לשנות את החוזים שחתמו עם בריטניה, והברית עם עבר-הירדן תהיה בעלת ערך מועט מאוד, אחרי שארץ-ישראל לא תהיה בידי בריטניה. ראשי-הממשלות הערבים עדיין מעוניינים בהבנה עם בריטניה, אך הם כבר מבינים שאין היא יכולה לסייע להם. עבדאללה מתכונן להשתלט על שטחי ארץ-ישראל שנועדו לערבים, וייתכן שהוא מקווה לעשות עסקה עם היהודים. הוא לא ירשה לצבאות ערביים לעבור בארצו, אבל הוא עשוי לשתף פעולה, עד גבול מסוים, עם מדינות ערב האחרות. "לפי מידע מהימן הוחלט בקהיר שכל מדינה ערבית תספק מכסה מסוימת של חיילים למאבק נגד היהודים, אך לא הוחלט על מכסת המתנדבים. על המתנדבים בארץ-ישראל יפקח הגנראל אסמעיל ספות, שישוחרר לשם כך מן הצבא העירקי. בארץ-ישראל ימונו מפקדים מקומיים, אבל סוכם שמתקפה גלויה של צבאות סדירים לא תהיה כדאית גם אחרי סיום המנדט." בריטניה תשתדל להשפיע על הערבים למתן את תגובתם, הבטיח בווין למרשל, אך ראוי ללחוץ גם על היהודים, ורצוי שממשלת ארצות-הברית לא תסתפק בהבטחות לערבים אלא גם תעשה מעשה ותרסן את היהודים.¹⁹

ביום פגישת בווין-מרשל ניסחו ראשי-הממשלות הערבים בקהיר את ארבע-עשרה ההחלטות של הוועדה המדינית (החלטות אלה פורסמו אחרי כשנתיים בדוח ועדת החקירה שמינה הפרלמנט העירקי, אחרי מלחמת העצמאות. ועדת חקירה זאת פעלה בין 14 בפברואר ל-4 בספטמבר 1949): "1. להכשיל את תוכנית החלוקה, למנוע הקמת מדינה יהודית בפלשתין ולשמור על ערביותה, עצמאותה ואחידותה. "2. לספק לוועדה הצבאית המתמדת שליד הליגה הערבית עשרת אלפים רובים, כל מדינה לפי מכסתה: עבר-הירדן תספק אלף רובים; לבנון אלף; סוריה אלפיים; עירק אלפיים; סעודיה אלפיים; מצרים אלפיים. לכל רובה יצורפו חמש מאות כדורים, וכן תספקנה המדינות רימונים, אקדחים ומקלעים. כל הנשק הזה יחולק לערביי פלשתין, ובמיוחד לאלה שנשקפת להם סכנה מיידית. "3. לשלוח שלושת אלפי מתנדבים לסוריה. מפלשתין יגויסו חמש מאות; מעבר-הירדן מאתיים; מסוריה חמש מאות; מעירק חמש מאות; מסעודיה חמש מאות; מלבנון שלוש מאות; ממצרים חמש מאות. הם יקבלו ציוד מממשלותיהם, ויגיעו למחנות שבסוריה לא אחרי 15 בינואר 1948." (בשל קשיי התחבורה לא נתבקשה תימן לשלוח מתנדבים לארץ-ישראל, והאימאם התימני פקד להעמיד לרשות המאבק חצי מיליון ריאלים תימניים, והודיע כי מסכום זה ישולם חלקה של תימן במיליון הלירות המצריות, שמדובר בהן בסעיף 4. לנציג תימן ניתנה סמכות לרכוש נשק בסכום זה. "4. להקציב עוד מיליון לירות מצריות להגנת פלשתין. מדינות ערב תכסינה סכום זה לפי שיעורי השתתפותן בתקציב הליגה. "5. להקים ועדה טכנית-צבאית, שתהיה בפיקוח מזכיר הליגה ושישתתפו בה מפקדים בכירים מכל מדינות ערב. ועדה זו תכוון את לוחמת-הגרילה בפלשתין, תארגן את המתנדבים בכל מקום, תאמן אותם, תצייד אותם בנשק ותקשר בין מזכירות הליגה וביניהם. היא תקבל עצות משרי-ההגנה של סוריה ושל לבנון. "6. לתכנן פעילות צבאית, שתתואם עם פינוי הבריטים, ולפתוח חזיתות רבות בפלשתין, כדי שהיעדים יושגו במינימום זמן, במינימום כוחות ובמינימום אבדות. "7. להציב את הצבאות הערביים הסדירים על גבולות פלשתין להגנה על העורף הערבי. צבאות אלה לא ישתתפו בפעילות שבתוך הארץ, כל ימי נוכחות הצבא הבריטי בה, וגם אחרי הפינוי לא יפעלו בתוכה, אם תשלח אליה מועצת-הביטחון צבא בינלאומי; אבל אם יהיו למתנדבים אבדות רבות, או אם הם לא יביסו את היהודים ואת היחידות הבינלאומיות, ישחררו הצבאות הסדירים חיילים, שיצטרפו אל המתנדבים. "8. לקבל מתנדבים גם ממדינות שאינן חברת בליגה, לפי התנאים שתקבע הוועדה הצבאית. "9. איסמעיל ספות מתמנה למפקד הכוחות הלאומיים, שיורכבו מערביי פלשתין ומהמתנדבים. "10. מזכירות הליגה תמנה ועדת-מומחים לענייני כספים, אשר תפקח על הוצאות הוועדה הצבאית ותקשר בינה ובין מזכירות הליגה, ואשר תהיה כפופה למזכירות הליגה. "11. מזכירות הליגה תעמיד לרשות הוועדה הצבאית את הכספים המיועדים למתנדבים שיפעלו בפיקוחה. "12. המזכירות תרכז את כל התרומות למען פלשתין ותעביר אותן לוועדת-הכספים. "13. הממשלות של המדינות החברות בליגה תפקחנה על כספי התרומות להגנת פלשתין, כדי שיוצאו למטרה שלשמה נועדו. "14. מזכירות הליגה תנהל תעמולה בארצות-הברית ובבריטניה למען העניין הפלשתיני, מאחר שמשרדי-תעמולה הערביים בארצות אלה נסגרו."²⁰ שלושה ימים אחרי שהתקבלו ההחלטות הסודיות של ועדת קהיר השיג אותן האגף הערבי של הסוכנות היהודית, ואליהו ששון שלח אותן לבן-גוריון.²¹ איסמעיל ספואת כבר עזב את קהיר כשהוחלט למנותו למפקד כל הכוחות הלוחמים הערביים. כשהגיע לדמשק נודע לו על מינויו והוא חזר לקהיר, והודיע כי לא יקבל את התפקיד אם לא יתמלאו התנאים שציין בדוח שלו למועצת הליגה, ב-27 בנובמבר, אך מזכיר הליגה עזאם פחה שכנע אותו לראות בהססנותם של המדינאים נתון הכרחי, ולפעול בארץ-ישראל עם הערבים המקומיים ועם אנשי "צבא ההצלה" המתנדבים. עזאם הבטיח לספואת שהליגה תדון בדרישתו לשתף כוחות סדירים בפעילות הצבאית.²² מקהיר נסעו חברי המשלחת העירקית לרבת-עמון ונפגשו עם עבדאללה. הם הביעו חששות מפני הפירושים המסלפים את דוח ספואת ומפני השתמטות מדינות ערב מפעולה, ועבדאללה הרגיע אותם: אם תסייע עירק לעבר-הירדן, תוכלנה שתיהן להגשים את דוח ספואת בלי עזרה.²³ ב-22 בדצמבר 1947 אמר ד"ר סתי לאליהו ששון וליעקב שמעוני שעבדאללה "במצב רוח מרומם," ושהמלך ביקש ממנו לומר לנציגי הסוכנות: "הליגה אינה ליגה, ההחלטות אינן החלטות. השאלה העיקרית (בדיוני הליגה) הייתה אם לנתק את הקשרים עם המערב או לא; בסירובו של איבן-סעוד לנתק את קשריו עם האמריקנים תומכות תימן, לבנון, סוריה ומצרים. לעומת זאת דרשו עירק, וגם עבר-הירדן, לנתק את הקשרים עם המערב. עבר-הירדן גם דרשה לצאת מאו"ם. גילוי-הדעת שפורסם מכוון לכסות על הכישלון ולפצות את הפלשתינים. סמיר רפאעי פעל לפי ההוראות, וכשלא יכול לעשות זאת עזב את הדיונים. עבר-הירדן לא אישרה את החלטות, וההחלטות אינן סופיות. בא אליו ראש ממשלת עירק, יחד עם נורי סעיד, (וביקש) שייתן מעבר לצבא עירק לחנות על הגבול הארץ-ישראלי, וסירב בשלישית." ד"ר סתי ביקש, בשמו של עבדאללה, שהעיתונות העברית תגנה בחריפות את מעשי הלגיון העבר-ירדני בארץ-ישראל, כדי שהבריטים – השולטים בלגיון – יעבירו את יחידותיו לחלק הערבי של הארץ, וכך "תימנעו מהתנגשויות אתו." ששון אמר לו שהיהודים מבקשים מעבדאללה להציג לפני הבריטים עמדה פרו-ציונית ברורה. אם יהיה תיאום בינינו ובין עבדאללה – אמר ששון – "המלך יבוא לעזור לחלק הערבי, ואז נעזור לו בכסף."²⁴ באותו יום כתב יועצו של בווין, הרולד בילי, תחזית: ערביי ארץ-ישראל יתנגדו בכוח להחלטת או"ם, ומדינות ערב תתמוכנה בהם. בילי חזה שלוש אפשרויות: א. צבאות ערביים סדירים ישתלטו על שטחים שנועדו לערבים בארץ-ישראל; ב. עבדאללה יפעל בנפרד בשטחים אלה; ג. בארץ-ישראל תקום ממשלה ערבית, שלא תשתף פעולה עם או"ם ושתארגן פעולות-גרילה נגד היהודים. להשתלטות הצבאות הערביים הסדירים על השטחים שנועדו לערבים יסכימו כל הגורמים הערביים, טען בילי, אבל ייתכן שמועצת-הביטחון תטיל סנקציות על מדינות ערב, ויש אפשרות תיאורטית שאו"ם יפעיל כוח צבאי נגדן. מדיוני הוועדה המדינית של הליגה בקהיר אפשר ללמוד שצבאות ערביים סדירים לא יילחמו בארץ-ישראל גם אחרי שיפוג תוקף המנדט הבריטי. אם יפלוש צבא עבדאללה לגדה המערבית של הירדן, וייעצר בגבול השטחים שנועדו ליהודים, יטען המופתי שהוא מסייע לחלוקה ויקרא לליגה להתערב. כך ייקלע עבדאללה לעימות גם עם הליגה וגם עם או"ם, ויסכן את משטרו ואת קיומה של הליגה. נראה שממשלה ערבית לא תקום בארץ-ישראל לפני שיפוג תוקף המנדט, בגלל חילוקי-הדעות בין ערביי ארץ-ישראל לבין עצמם. לעומת זאת סביר להניח שערביי ארץ-ישראל יפתחו בקרוב במלחמת-גרילה, שתעלה את קרנו של חג' אמין אל-חוסייני ושהתגובות של רוב מדינות ערב עליה יהיו שליליות, לוחמה כזאת לא תחייב את מועצת-הביטחון בהתערבות ישירה, ויהיה אפשר לנסות לצמצמה ולתווך בין הצדדים.²⁵ ____ [בשבוע הבא: הערכות אסטרטגיות ומודיעיניות שגויות של המנהיגים - היהודים והערבים, המלמדות שהם היו מנותקים מן המציאות האסטרטגית, לא הבינו את הווית הצבא והמלחמה ואת התרבות של היריב. אחת הסיבות לכך הייתה שטיפת מוח עצמית של מנהיגי שני הצדדים שהאמינו כי בעזרת אמונה ואידיאולוגיה ניתן לנצח ופרשו את המציאות במונחים דתיים ואידיאולוגיים; בריחת הערבים מיפו ומחיפה בפרוץ המלחמה מבלי שהיהודים תקפו או גרשו אותם; הערכה שצפויה מלחמת גרילה ממושכת בארץ ישראל.]

1. התוכנית נדונה בסדרת הפרקים הקודמת, "הכנות לקויות למלחמה", שעלתה לאוויר בNews1 ושניתן לאתר אותה בחיפוש על-פי שמי. 2. ארכיון צה"ל, תיק תוכניות אסטרטגיות, מסמך 4. נובמבר 1947. 3. ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין. 4. היה גנרל, פוליטיקאי וסופר עירקי ששימש כראש ממשלת עירק. ב-1947 מונה לכהונת המפקח הכללי על המתנדבים של צבא ההצלה הכלל ערבי, שנשלח להתערב במלחמת העצמאות. 5. ארכיון מילשטיין, יומנו של טהא אל-האשמי. 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. בהערכת כוונות הסורים הסתמך פלמון גם על שיחותיו בשנות החמישים, בשווייץ, עם הנשיא הסורי הגולה אדיב שישקלי, ועם גולים סורים אחרים. 7. תעודות מדיניות 90, ע. דנין אל א. ששון, 4 בינואר 1948. 8. ארכיון מילשטיין. 9. שם, שם. 10. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1295 (מסמכי משרד החוץ האמריקני). 11. תעודות מדיניות,, י. שמעוני אל ג. מאירסון, 10 בדצמבר 1947. 12. על-אף החלטת מועצת הליגה הערבית בעאלה. באוקטובר 1947. 13. תעודות מדיניות,, י. שמעוני אל ג. מאירסון, 10 בדצמבר 1947. 14. תעודות מדיניות, א. ששון אל מ. שרתוק (ניו-יורק). 11 בדצמבר 1947. 15. ארכיון מילשטיין. 16. ראשי הליגה הערבית העמידו בדצמבר 1947 את ספואת, שהיה אז בדרגת לואא' (דרגת קצונה עירקית המקבילה לדרגת אלוף) בראש "ועדה טכנית קבועה" שתדון בנושא הצבאי של הסכסוך היהודי ערבי.‏ הוועדה ובה קצינים נוספים ממדינות ערב ונציג פלשתיני התמקמה במחנה קטנא בסוריה והחלה בעבודתה. לאחר ועידה נוספת של ראשי הליגה בקהיר, בפברואר 1948 התמנה ספואת ל"מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה", שכללו אז, בין היתר, את צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שלחם מינואר 1948 ובאפריל ספג תבוסה משמעותית בקרב משמר העמק. ספואת מעולם לא נטל לידיו את הפיקוד בפועל, והיחסים בינו ובין קאוקג'י שפיקד בפועל על הכוחות לא היו תקינים. 17. דוח ג'נקינס. 371/6365FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי); דוח קלייטון. FO ;371/68364 FO371/61893, סיכום המידע הבריטי על ועידת קהיר. 18. FO 371/62226 E, מברק מן המרכז הבריטי בקהיר למשרד-המושבות בלונדון, 15 בדצמבר 1947. 19. FO 371/61960; FO 371/68364, תדריך לשר החוץ (ארנסט בווין) לקראת פגישתו עם שר-החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל ותזכיר על השיחות בין שרי-החוץ. 20. מאחורי הפרגוד, עמ' 56-55; 371/61893 FO ; תעודות מדיניות, 65, א. ששון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 20 בדצמבר 1947. 21. ארכיון בן-גוריון. 22. יומן האשמי, שם. 23. מאחורי הפרגוד, עמ' 20-21. 24. יומן בן-גוריון, 22 בדצמבר 1947. 25. יומן בן-גוריון, 22 בדצמבר 1947.