אם לשפוט לפי הימים האחרונים, אנו ניצבים בשלהי המחזור האחרון למיחזור הפוליטי של רצח רבין ע"י השמאל. הפעם, בשנת ה- 20 לאירוע, הגדילו הממחזרים לעשות והחרישו אוזניים ובילעו דעת המאזינים ע"י שפך מילים ומאורעות אינסופי כמעט, בנסיון פתטי להחיות ולשמר את הנכס הרוחני המלאכותי הזה. שוב גברה ידם של מחרחרי הריב המקצועיים על אלה שביקשו להבליט את המלכד על המפריד ולהתמקד בקרוב הלבבות ולא בחידוד הפערים; אבל זו דרכו של השמאל מימים ימימה. כך בנה את ההגמוניה הארץ-ישראלית שלו בעבר - "בלי חרות ובלי מקי" - כך פעל בימי הסזון ואלטלנה וכך נהג במדינה ביד רמה בראשות נכבדי ההתישבות העובדת עד למהפך 1977. נשמעו לאחרונה לא מעט טענות ותלונות מצד פוליטיקאים, אנשי תקשורת "אנשי רוח" מן הצד ההוא של הזירה הפוליטית, על כך שהימין הפך בוטה, הוא כבר אינו מקבל "באהבה" את הביקורת המלומדת של "האינטליגנציה העובדת", שכבר זמן רב עובדת בעיקר כדי לשמר את עברה. שהרי שימור העבר פרושו שימור ההגמוניה שלה והשארת הימין הנחות במקום בו היה - חוטבי-עצים ושואבי-מים "לאינטליגנציה העובדת". העמדה העולה גם מפסטיבל רצח רבין היא שהמטרה שוב מקדשת את האמצעים, והשמאל לא יהסס לנכר מחצית העם ולהתחבר לפלשתינים המקומיים, אלה שנאמנים לאבו-מאזן יותר משהם נאמנים למדינת ישראל, ובלבד שיוכל לדבר אל הימין "מגבוה", מבמת המאשימים. נקודת המוצא היא שכל עוד לא קיבל הימין את השקפות העולם המתקדמות של אבירי המוסר, התרבות, הצדק החברתי, הקוממיות הלאומית והיהדות המתקדמת - אין הוא ראוי ליחס של שווה-ערך ושווה-מעמד. אלה יוענקו לו כאשר יבין סוף-סוף את משוגותיו, ויאמץ את ידע-האמת-הצרופה של השמאל. שהרי ברור שאז יפסיק להיות ימין וממילא יפסיק לסכן את הגמוניית אבירי היישוב. בהשתלחויות השמאל הנוגעות לאירוע רצח רבין זו השנה ה- 20, לא בוכה השמאל על האיש שנפל, תרתי משמע, אלא על הסיכוי שאותו אדם עשוי היה להחזירם לקידמת הבמה הפוליטית בישראל ושיבוש סיכוי זה הוא שמעבירם על דעתם. רבין כשל באוסלו פעמיים: פעם אחת בהבנת האויב וכוונותיו האמיתיות ופעם שניה, פעם אחת יותר מדי, בהבנת עמדת רוב הציבור היהודי בשאלת תכני ההסכם ומשמעויותיהם הלאומיות. את הסכם אוסלו הראשון חתם פרס באוסלו בחשאי (על דעת מי?...).את הסכם אוסלו השני העביר רבין בכנסת על חודו של קול, בזכות מניפולציה מכוערת עם ח"כ גולדפרב, אותו קנה בנזיד עדשים של סגן שר עם "וולבו". נדרשה לו לכך תמיכת הסיעות הערביות, שלחוסר נאמנותם לישראל אנו עדים שוב ושוב ובמיוחד בשנים האחרונות¹. במחזות המכוערים שמנהל השמאל בזכות הגדלת השסעים בחברה הישראלית, מעולם לא עולות על סדר היום בהקשר לרצח רבין שאלות כגון: אם סיפורי הקונספירציה הם בדותה, מדוע לא לחשוף את כל המידע וכל האנשים שהנוגעים להם ולהניח להם לדבר לציבור ולו רק 10% מן הזמן שהוקדש עד כה להזמת הדברים? אם הציבור אכן תמך במהלכי אוסלו, כפי שטוען השמאל, מדוע בבחירות שהתקיימו אחרי הרצח, הפסיד שמעון פרס לביבי נתניהו חרף העובדה שהציבור ידע מיהו פרס ומה חלקו ברקיחת הלענה של אוסלו ומאידך-גיסא ידע היטב מה עמדתו של נתניהו בנדון? כיצד ייתכן שאותו ציבור שכל כך תמך בהסכמי אוסלו, אחרי שברק מכר כמעט כל מה שרק ניתן היה להעלות על הדעת ובכל זאת כשל מול ערפאת בקמפ דיויד ב-2000, הדיח אותו בזריזות מהשלטון חרף מאמציו ההרואיים? אולי התשובה ניצבת לפנינו במלוא עוצמתה, אבל החרשים, העיוורים והפיסחים הפוליטיים אינם מסוגלים להבין שההיסטוריה אינה נעה בכיוון שהיו מעדיפים הם? במבול הכתבות והרעיונות שהעלתה התקשורת במטרה להעצים את הרצח ולחדד את אשמת הימין, היו גם רעיונות שלקוחים מן ההיסטוריה היהודית. לא אציין את כולם, אבל אולי אחד או שניים מהם יבהירו את אחיזת העיניים שמתבצעת שנה-שנה בנושא ע"י יד מכוונת, נבזית. רצח גדליהו בן אחיקם לבית שפן, מי שהופקד על היישוב היהודי בארץ ישראל ע"י נבוכדנצר אחרי חורבן הבית הראשון. תפקידו היה לאפשר הסדרה של החיים היהודיים הציבוריים של שארית הפליטה הגדולה שנותרה בארץ באותם ימים ולנהלה. ראשית, גדליהו לא היה נבחר ציבור. הוא היה מינוי של הכוח השולט בארץ אותה שעה - המעצמה הגדולה בבל. יריבי גדליהו ביקשו לעצמם שררה ושיתפו פעולה עם בעליס, מלך בני-עמון². הברירה האמיתית שעמדה בפני גדליהו הייתה לשקם את החיים היהודיים תוך דחיית שיקום המוקד הדתי על הר-הבית, תוך המנעות מעימות עם בבל או משת"פ עם יריבים פוטנציאליים מן הסביבה שביקשו לדוג במים העכורים של חולשת יהודה אחרי מפלתה מול בבל. כל דרך אחרת צפנה בחובה סכנה לחורבן גמור של היישוב היהודי בארץ. גדליהו אומנם הוזהר על קשר נגדו, אבל לא נקט בצעדים המתחייבים מכך. רצח גדליהו אכןהביא להשלמת החורבן הגדול הראשון. אצל רבין הייתה המציאות הפוכה לגמרי. ישראל היא מדינה ריבונית. היא ריבונית על טריטוריה גדולה ב-50% לערך מזו שהוקצתה לה בתוכנית החלוקה, היא חזקה בהרבה מיריביה-שכניה ושולטת על שטח נוסף של כ-6000 קמ"ר, אותו שחררה משלטון ירדני בעקבות מלחמת ששת-הימים ב-1967. רבין הוא ראש ממשלת ישראל הריבונית ותחת הסיסמה "שלום", שדה-פקטו אין לה שום אחיזה במציאות, לא אז ולא כיום, הוא מוכן לסכן את האזור החשוב ביותר לביטחון הלאומי ולמורשת הלאומית - איו"ש וירושלים - במסגרת של הסכם ביניים מחורר להחריד. רבין אינו מכוון למטרה ראלית ונכספת כשלעצמה אבל מוכן להמר ולוותר על נכסים ממשיים וקריטיים; לא אכנס כאן לדיון במניעיו האפשריים לכך, הם בכל מקרה אינם משפרים את התמונה. גדליהו הוא מינוי זר, בבלי. רבין הוא נבחר ציבור, שנבחר חודשים ספורים קודם לכןעל בסיס מצע הפוך לזה שאותו הוא מבקש לממשעתה. הוא עושה זאת מבלי לבקש את הסכמת הציבור, על חודו של קול בכנסת ובתמיכת ערביי ישראל - הונאה לאומית קולוסלית! בניגוד לכמה אמני האנלודיה בתקשורת שלנו, אינני רואה כאן שום אנלוגיה מלבד חוסר הבנה של שני המנהיגים, כל אחד בדורו, את המציאות הלאומית והבינלאומית; למעשה, ההפך הוא הנכון: גדליהו מגלה אחריות לאומית אבל נאיביות פוליטית וחוסר זהירות משווע. רבין לעומתו מגלה הרפתקנות לאומית בל-תאמן, ביטחון שיסודו בקלות-דעת ולצידם חולשה ואופורטוניזם פוליטיים. רצח רבין לא היה מעשה של תנועת קושרים, אלא של יחיד ואף ששיבש את מהלכי אוסלו במידה כזו או אחרת, הציבור עצמו הכריע נגד ההסכם באופן ברור, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו בבחירות של 1996, בהן התמודד פרס,שושבין אוסלו והאחיתופל של רבין, על ראשות הממשלה, מול נתניהו, יריבם הפוליטי המובהק. העומדים בראש המחנה אינם רק בעלי שררה יוצאת מגדר הרגיל, הם גם חייבים באחריות יוצאת מגדר הרגיל, שאותה עליהם להפגין בכללי המשחק המתקיימים בנסיבות תקופת שלטונם. כאשר נוהג במדינה משטר דמוקרטי וכאשר חוק המדינה אוסר על מסירת שטח לגורם זר ולא כל שכן לגורם עוין, מנהיג הגון שמשנה את מדיניותו ב-180 מעלות מהמצע עליו נבחר, היה הולך אל העם ושואל את פיו. מלכי ישראל ששגו בעבר, כגון שאול המלך, שלמו על כך מחירים יקרים. אופן מימוש התגמול או העונש, אם תרצו, שונה ממקרה למקרה, אבל התוצאה בעינה עומדת. לדידי, אף שאינני אדם מאמין, לגורל דרכים נפתלות משלו להתחשבן היסטורית עם מעשי איוולת ויגאל עמיר שרת במקרה רבין כיד הגורל. הוא ללא ספק חייב בעונש והוא ללא ספק ידע שיקבלו ואף היה מוכן להקריב את חייו.

אין לי ספק שאילו נהג רבין אחרת, אילו הביא הסכם שלום ולא הסכם מפוקפק ואילו ביקש את אמון העם תוך הגדרה ברורה של גבולות הפשרה שאותה הוא מציע ומקבל לכך תמיכה רחבה, הרצח היה נמנע. להערכתי, אירועי אוסלו עדיין לא נחקרו במלואם ובשלמות, ויש מי שמכוון את המהלכים כך שההיסטוריה תכתב ותוטמע בתודעה הציבורית בצורה מסוימת. אולי כך מקווה הוא למנוע בחינה כוללת ועמוקה של התנהלות רבין כראש ממשלה בקדנציה השנייה שלו. האם, למשל, "הורעל" ע"י החתרנות של פרס וחבר עוזריו מן השמאל הקיצוני והובל למהלכים שהתקשה לשקול אותם כהלכה במוחו האנליטי?! אינני יודע, אבל יש לי תחושת בטן כזו. רק בחינה מלאה ומעמיקה תוכיח ותסיר את סימני השאלה שישנם וישארו כל עוד לא תערך בדיקה כזו. הויכוח הפוליטי הספקולטיבי לא יוכרע אלא בדימיונם של המדמיינים שאינם נזקקים לעובדות. שהרי אין דרך מעשית להחזיר את הגלגל לאחור ולשאול "מה היה קורה אילו...?" אני אפילו מהמר שחסידי רבין מוצהרים חוששים כיום מניהול משחק סימולציה פתוח לבחינת חלופות לאוסלו. זאת בהכירם את הנפשות הפועלות ומתוך הערכה שיתברר כיהסבירות שאוסלו אכן יכול היה להוביל ברמת סמך גבוהה להסדר עם הערבים והפלשתינים, היא נמוכה עד אפסית. למעשה השאלה העומדת על הפרק מכאן ואילך היא האם נמשיך לבאס אלה את אלה בשאלה "למה?" או "מי?" וכו' או נעבור לסדר היום כמו בנושאי אלטלנה הסזון וננסה לסגור שורות ולפתור מחלוקות בדרכים הוגנות ותרבותיות ולא במסעות שיסוי ובתמרונים פוליטיים זולים בשאלות קיומיות ובסיסיות. לדעתי, "פולחן רצח רבין" לשם השגת יעדים פוליטיים, מיצה את עצמו והיה לרבים לזרא. עתה עומד על הפרק הצורך לתקן את התודעה הלאומית ולהשתיל בה את הגרעין המוסרי הקולקטיבי שגורס קטגורית שאין שום מקום להכריע הכרעות פוליטיות-לאומיות באמצעות אלימות, שקרים או מניפולציות. יש למדינת-ישראל מנגנונים מוסדרים לכך ובכללם משאל-עם. את אלה יש להפעיל על השולחן, בהגינות ופתיחות ובאמצעות שכנוע הוגן. מה שיושג בדרך זו, ורק מה שיושג בדרך זו יהיה להכרעה לאומית אמיתית וחובקת הכל.