בדרך כלל טיעוני המתנגדים בלתי-רלוונטיים לעצם המשימה או לחיוניותה למתן מענה יעיל לצורך המבצעי. כפי שמציין גם המאמר של ענתבי, רוב הטיעונים אינם באים משיקולים צבאיים ומבצעיים אלא משיקולים אתיים ו
משפטיים פורמליים: "המתנגדים... טוענים שמדובר למעשה בהוצאה להורג ללא משפט. מנגד, המצדדים טוענים, כי החלטה בנוגע ל"הריגה מונעת" מתקבלת בכובד ראש על-ידי מנהיגים, במטרה למנוע פגיעה בחפים מפשע".
שני הטיעונים הנ"ל הזויים בעיני, משום ששניהם אינם מתנהלים במרחב הפעילות הצבאית, אלא בחלל הצבוע של העמדת-פנים הומנית סלקטיבית, של מי שמוכנים להגן על מפגעים יותר משהם חרדים להגן על קורבנות חפים מפשע. כל עוד לא הוצא עניין המלחמות והרג אנשים בידי אנשים מספר חוקי האדם, המבחן האמיתי איננו מה היקף הדיונים המוקדמים וההתחכמויות המשפטיות שנעניק לפושעי-מלחמה בפועל ולפושעי-מלחמה בכוח לפני שיבצעו את זממם, אלא באיזו יעילות נמנע מהם לפגוע בחפים מפשע.
בדיון המשפטי המנותק מן ההוויה המבצעית, הופכת הפרוצדורה לעיקר וההגנה על חפים מפשע בלתי לוחמים, לטפל וזו מציאות בלתי-הגיונית ובלתי-נסבלת.
לצערי אינני מאמין לטיעון המצוטט לעיל והמובא במאמרה של לירן ענתבי, אף על-פי שהוא נפוץ למדי בספרות המקצועית. נסיונות לנטרל שימוש באמצעים אפקטיביים לניהול מלחמה בטרור, נובעים משלושה מוטיבים עקריים: א. נסיון של המדינות התומכות בטרור או מעודדות אותו, להגן על עצמן ועל הארגונים המשרתים אותן, על-ידי נטרול בכל דרך של האמצעים האפקטיביים ביותר העומדים לרשות יריביהם. ב. נסיון של מוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם, בית-הדין הבינלאומי, ארגוני זכויות אדם ואירגוני מדינות אזוריים ואחרים על בסיס של אינטרסים משותפים, להגדיל את השפעתם במערכת הבינלאומית, כשמחיר מעורבותם המסכלת כלל אינו עומד לנגד עיניהם. ג. תומכים המזדהים אידיאולוגית או קונספטואלית-אקדמית עם גישות אנרכיסטיות ועם דרכי מאבק אלימות לקידום מטרות חברתיות, דתיות או כלכליות, אך מסתירים מסיבות שונות אינטרסים אלה. איני רואה דרך
רציונלית לנמק ולהצדיק גישה המבקשת להגביל שימוש ב"סיכולים ממוקדים", כאשר הנסיון מוכיח שהסיכולים אפקטיביים, פשוטים וזולים יותר לביצוע ובה בעת גם גורמים לפחות נזקים תוצאתיים לסביבה כחלק ממחיר הביצוע. "סיכול ממוקד" כגון התנקשות אישית במגע ישיר, לפעמים אולי סטרילית יותר בנזקה הסביביתי, אבל מסוכנות הרבה יותר לכוחות המבצעים ואפקטיביות פחות בתוצאותיה.
כך או כך מדובר "בהוצאה להורג" ללא משפט פומבי. יתר-על-כן, הגישה הנפסדת המקובלת כיום במערב, שאליה רומזת ענתבי במאמרה
5, לא רק מפקירה אזרחים חפים מפשע, אלא גם הופכת את הכוחות הלוחמים של המתגונן ל"בשר תותחים" על מזבח התקינות הפוליטית בניהול המלחמה נגד הטרור.
נראה לי שיש מקום להזכיר בקונטקסט של רשימה זו את העובדה שענו עומדים בעיבורו של שלב נוסף בהתפתחות מערכות הכטל"מים: על-סף הופעתן המבצעית של מערכות אוטונומיות ובלתי-אוטונומיות של "נחילי" כטל"מים, שיפעלו לביצוע משימות מורכבות ובכללן משימות תקיפה במשטר-פעולה גמיש, שבו לכל כלי-טייס בנחיל ולכל הרכב של כלים - משימה משלו. שאלת השליטה בכלים אוטונומיים במשימות שיש בהן הפעלת נשק מול משימות שאין בהן הפעלת נשק, תהיה לבעיה אתית רצינית הרבה יותר מזו שבה דן המאמר הנ"ל. מציע שנתכונן ובין היתר נשתחרר מהבלים פוסט-מודרניים בניהול המלחמה בעידן המודרני.
אם תנוצל היכולת החדשה היטב, הפוטנציאל החבוי בה מזה והנזק הלטנטי החבוי באי-ניצולו - משמעותיים ביותר למלחמה אפקטיבית בטרור.
שיקולים בסיסיים מעוותים של תפעול מבצעי הם לדעתי מן המכשלות העקריות שחווה המערב כבר זמן רב במאבקו בטרור העולמי. ענתבי מדלגת בקלילות על עובדה זו ומתמקדת בסוגיה המשנית של מי צריך להיות הגורם הממלכתי בארה"ב שיפעיל את הזרוע הארוכה של הכטל"מים התוקפים. התרוץ מאחורי שאלה זו הוא היקף הנפגעים הלא-לוחמים במשימות התקיפה ארוכות הטווח. דומני שאין כיום מי שאינו יודע שחלק עיקרי מהנפגעים הלא לוחמים במלחמות הא-סימטריות נגרם על-ידי הטרוריסטים עצמם, שהופכים אוכלוסיות לא לוחמות למגינים אנושיים שימנעו פגיעה בהם, בין היתר באמצעות "סיכולים ממוקדים". במקום לסרס את כוחות הביטחון במדינות הדמוקרטיות, מוטב להטיל את האחריות לשמירה על חיי האזרחים בסביבות ריכוזי ארגוני טרור, על מנהיגי הטרור ועל נותני החסות להם; זה גם צודק יותר וגם יעיל יותר. באשר למבצעי "הסיכול הממוקד" באמצעות כטל"מים: דווקא במבצעים מיוחדים, רגישים וחשאים, עדיפה הפעלת מערכות אלה על-ידי גורמים שאמונים על מבצעים מיוחדים ונהנים מגישה מצויינת למקורות המידע ולתנאי הסביבה בה עשויים לצאת לפועל מבצעי הסיכול.
שאלת הפיקוח הנשיאותי על פעילות זו, אינה מהותית, אלא אם נטען טענה טרומית שאין לנשיא, כמפקד העליון של הכוחות המזויינים האמריקנים, שליטה על מעשיהם או על מעשי חלק מהם. אם זהו מצב הדברים, הבעיה אינה מי יפעיל את מערכות הכטל"מים, אלא מי קובע מהן המטרות, מהו סדר העדיפות לתקיפתן, מי מאשר תקיפה ומי מבקר את תפקוד המערכת כולה, לרבות הנשיא.