אחד הקוראים שלח אלי את ה"משל", ללא השם של יוצרו. וזה משל הסטירה.
זאב פרע פרעות בעדרים. הרימו הצאן והבקר קול צעקה מרה - על הרועים שנעדרו בעת צרה, ועל הכלבים שבמקום לשמור עליהם היו שקועים בתרדמה. וגם על עצמם מתחו ביקורת על שהיו מפוזרים ולא ניסו את הרוצח לנגח. ואז החל תהליך השלום.
"יצא לפתע ארך האוזניים
חמור נכבד ונשוא פנים...
נושא ספרים...
ובעיקר ספרי מוסר ומחקרים".
וברוב חכמתו קבע החמור את הדרך בה יש ללכת כדי לשים קץ לאלימות, או לפחות להנמיך את גובה הלהבות.
וכה אמר החמור:
" על-פי הצו של המוסר והבינה ולפי מושג החוק של המדינה, הזאב אומנם שגה אשר טרף כמה שיות תמימות ועגלים, אך מאידך הן לייעריו נכנסנו בלי רשות הבעלים"...
המסקנה הנחרצת של החמור המלומד הייתה שיש לפתוח במשא-ומתן תחת אש.
"ולפי תביעות ערכי החומר והרוח, עם כבוד הזאב לפתוח בוויכוח, עד כי נוכיח לו נאמנה, כי לטורפו אין לנו כוונה, ואז ברור לי הדבר כאור, יצו לנו שלום לעד..."
שמעו בני הצאן והבקר את דבר החמור נושא ספרים, ואמרו: יש משהו בדבריו. יילך נא לקיים שיחות, ואולי יביא לנו שלום. ומיד הצטרפו למשלחת סייח שנהג תמיד לקפוץ בראש, ונטפל אליו גם איל ירא שמים, שסבר כי הקרניים לשופרות נועדו ולא לנגח בהם זאב טורף.
הגיעה המשלחת ללשכת הקישור של הזאב, והנה לפתע: "קפץ הזאב ישר על גבי הסייח, דרסהו שסעהו פצפצהו".
האיל אמר אז קדיש בענווה. והחמור סח לאיל בשלווה נשגבה: "זאת הפגישה, אומנם קצת מרעישה ויש בה משהו מההפתעה". אבל הסביר החמור, זו הייתה כנראה שעת הסעודה של הזאב, ואין זאב נתפס על סעודתו. מה שקרה איננו סיבה להפסיק את תהליך השלום ולא לקיים משא-ומתן. הרי משא-ומתן מקיימים רק עם אויב ובסופו של דבר נצטרך לשבת סביב השולחן. אך בטרם סיים החמור את דרשתו הגיח הזאב בשנית מן הסבך, זינק על האיל, ובתוך רגע לא נותרו ממנו אלא הקרניים. אבל גם עכשיו לא נואש החמור מן התהליך. אם בשעה זו, הזאב באהבת אחים הותיר את הקרניים, "לא כל שכן אחרי אשר נצליח, לכרות ברית השלום אשר תבטיח, גם לנו גם לו שלווה ומבטחים".
אך החמור המסכן לא זכה להגיע לחוף מבטחים של השלום. בעודו שוגה בדמיונות על מזרח תיכון חדש ועל שלום עולמי", הגיע הה, גם לו התור, לטעום את גורלם...בבטן של הזאב מנוחתו מצא"
ומכל רעיונותיו הנאצלים ומחשבותיו העמוקות, "שרד רק בדל אוזניו הארוכות".
בני התרבות המערבית מתקשים להבין את מהות המאבק האיסלאמי, מפני שעולם המושגים שלהם שונה. הם סבורים שככל שיטיבו עם הערבים, המוסלמים,המהגרים שנקלטו בארצם, ויעניקו יותר זכויות אזרח, זה ישים קץ לטירור. טעות בידם. אין הם מבינים את עוצמתה של הקנאות הדתית. אין הם מבינים את ה"לוחמים" ש'רוממות אללה' בגרונם.
וגם אצלנו עדיין לא מבינים.
המלחמה של הערבים נגד יהודים, החלה כבר לפני 1400 שנים, כאשר מוחמד שחט מאות יהודים בעיר מדינה. ואת מלחמת המצווה הנמשכת, ממשיכים כל הדורסים, והדוקרים, והיורים והזורקים. כולם משרתים את הג'יהאד, את מלחמת המצווה האיסלאמית. העימות מוצג כסכסוך טריטוריאלי, על שטחים, אך זו הונאה. הם לא כיבו את האש ולא יכבו לעולם, זו הבוערת בליבם, באש יוקדת דתית איסלאמית. וככל שנבין זאת, נוכל להיערך ולקדם את פני הרעה.