מראש הגבעה, במרחק כארבע-מאות מטרים מהבתים הערביים, ראה מודעי חוליות ממחלקת כפר-יונה נסוגות לעורף. קבוצה גדולה יותר התמקמה על המדרון האחורי של הגבעה, ואש רובים חזקה הומטרה עליה מהבתים, ממרחק מאה מטרים. מקלנסווה נהרו למקום התקרית ערבים רבים ובידיהם רובים. הרץ הוביל את כיתת-העתודה אל הגבעה, ומודעי הורה לה לעצור את התגבורת מקלנסווה ולחפות על נסיגת המותקפים, ושלח שניים מאנשיה לכוון את הנסוגים אל כפר-יעבץ ולחבוש את הפצועים. בחיפוי חזק של כיתת-העתודה יצאו הלכודים ממלכודת-האש. רוב אנשי-התגבורת, הערבים מקלנסווה, התמקמו בעמדות וירו מהן, ומיעוטם הצטרפו אל התוקפים בשדה-הקרב. כשנחלצה החוליה האחרונה של מחלקת כפר-יונה, היפנו הערבים את התעניינותם אל הכיתה של מודעי, הגבירו את היריות עליה ופתחו בתנועת-איגוף, לחסום את דרכה. שני אנשי הכיתה שחזרו מסיור הודיעו שמחלקת כפר-יונה הגיעה לכפר-יעבץ. כיתת מודעי חזרה לכפר דרך הפרדסים. אש חזקה ניתכה על הכפר מצפון.
שניים מאנשי מחלקת כפר-יונה נהרגו וגופותיהם נשארו בשטח. מאחר שהייתה זאת טבילת-האש הראשונה של המחלקה, לא נשלחו אנשיה – חסרי הניסיון הקרבי – לעמדות, אלא רוכזו בבית-הביטחון, כעתודה.
הכדורים חדרו אל בית-הביטחון מהחלונות. האש הייתה רצופה וצפופה, ותנועה בתוך הכפר לא הייתה אפשרית. הערבים הסתערו עליו מצפון-מערב וממזרח, מתקדמים ונסוגים חליפות. שלושה ממגני הכפר נפצעו, אחד מהם קשה. ב-1 בצהריים הגיעו הערבים עד גדרות הכפר. אחדים מהמגנים פינו את הפצועים למרכז הכפר והאחרים הסתערו על המתקיפים ביריות. כיתה ממחלקת כפר-יונה, שצוידה ברימונים ובתת-מקלעים, תפסה עמדות סביב בניין הפיקוד. אחרי כעשר דקות נסוגו המתקיפים והסתתרו – יחד עם מאות ערבים אחרים – בשטח-המת שמעבר לגבעות בצפון ובמטעים שבמזרח. על דרך-העפר מעין-ורד נראה טנדר-נוטרים, ומודעי שלח אנשים לכוון אותו לתוך פרדס מדרום לכפר. בהפוגה קצרה בין היריות נכנס מודעי לבית-הביטחון, וכשטיפס אל קומתו השנייה בסולם הרעוע שמע קולות מזמרים; שלושה בחורים, בני המקום, שעמדו ליד החלונות, מאחורי שקי-הביצורים, שרו את שירם האהוב, "יפתי עולה יורדת", וירו בנחת, בהפסקות גדולות של "צְפה" בין ירייה לירייה. טנדר-הנוטרים נכנס לשדה-האש שבצפון-מערב, ושמונה נוסעיו קפצו ממנו ותפסו עמדות בתעלה שבצד הדרך. אחרי עשר דקות של חילופי-יריות הגיע אליהם כוח מכפר-יעבץ, חילצם והביא אותם לבית-הביטחון. כשהסתערו הערבים שוב על הכפר, כבר עמדו הנוטרים בעמדותיו הצפוניות, ומקלע ה"לואיס" שהביאו איתם הוצב על גג בית-הביטחון. בחיפוי-אש מבית אבו-זייד ומן הגבעה שבצפון-מערב התקדמו המתקיפים שוב אל הגדר. המגנים ירו עליהם אש מכוונת, ומקלע ה"לואיס" היה להם לתועלת רבה, על-אף מעצוריו התכופים. השמש הטתה להם חסד והייתה בעורף המגנים, וקרניה סנוורו את המסתערים.
בשעה 4 אחרי הצהריים שככה האש כמעט לגמרי, והתוקפים חזרו אל השטחים המתים שבדרך לקלנסווה. למגנים נשארו כדורים מעטים. אחד-עשר מהמגנים היו פצועים, לרבות מודעי. כל האנשים נשארו בעמדות, לקראת התקפה נוספת.
לפנות-ערב הגיעה לכפר-יעבץ כיתת-תגבורת מהמושב בני-דרור, והוצבה בפרדס שממערב לבית-הביטחון. בדרך מעין-ורד נראה ענן אבק. "סוף-סוף באה תגבורת," סבר מודעי, אך הצופה הודיע שזה טור-שריון בריטי. מפקד המחלקה הפצוע עלה למגדל-התצפית וראה שבעה כלי-רכב משוריינים על הדרך. "נתתי הוראות לסלק את כל הנשק שבעמדות ולשלוח את האנשים הבלתי-מזוינים לעליית-הגג של בית-הפיקוד, להציב את ה'לואיס' ואת ה'שאטו' מול שער הכניסה שבפינה הצפונית-מערבית של הכפר, לסתום את השער ב'חמור ספרדי' (מחסום דרכים פרימיטיבי) ולהעמיד 'חמור' נוסף על הדרך העולה מן השער, כעשרים מטר לפניו," סיפר מודעי. "אסרתי לפתוח באש בלי פקודה אישית ממני. אך נסתיימו ההכנות, ולשער הכניסה הגיע טנק בריטי. שלושה טנקים אחרים ושלושה נושאי-ברן התפזרו על הגבעות שמצפון לכפר וכיוונו את נשקם אלינו. אחרי שתפסו השריונים עמדות נגדנו, נפתחה עלינו אש מבית אבו-זייד ומן הפרדס הסמוך לו, בעיקר על בניין הפיקוד.
"בקפיצות ובזחילה הגעתי אל השער. קמתי על רגלי והתקדמתי אל הטנק הראשון. הצריח נפתח וקצין בריטי צעיר, חבוש כומתה שחורה וענוד דרגת קפטן, בצבץ מתוכו. הוא שאל אם אני האחראי במקום ומדוע אנו יורים על הערבים, איים כי יפתח עלינו באש ודרש שאסלק את המחסום. עניתי כי איננו מתקיפים אלא מתגוננים, וכי כוח ערבי, גדול מאתנו בהרבה, תקף אותנו. דרשתי ממנו להפנות את יחידת-השריון שלו לעברם (לעבר הערבים) ולנסוע לקלנסווה ולטייבה, שם יוכל לראות את ריכוזיהם במו-עיניו.
"באותו רגע ניתכה עלינו אש צפופה מבית אבו-זייד, והקצין הרכין את ראשו ונתכנס לתוך שריונו. השתטחתי מעבר לקפל-קרקע. אחרי שתי דקות הוציא הקצין את ראשו. הצעתי לו לרדת מן הטנק, כדי שאסביר לו את מצב העניינים לאשורו; הוא השיב כי אין צורך בכך וכי מיד ייצא לשטח ויפסיק את האש, ואכן שמעתי אותו נותן הוראות באלחוט, והטור עלה על דרך העפר העוברת ליד בית אבו-זייד. אחד מנושאי הברֶן ירה כמה צרורות באוויר. הערבים נדהמו כנראה והאש פסקה מיד.
"כעבור חצי-שעה חזרו שלושת הטנקים. יצאתי אל השער והזמנתי את הקפטן מיודעי להיכנס לכפר ברגל. הסברתי לו שאינני יכול להניח לשריונים לשוטט בתחום הכפר. הוא חייך וירד מהטנק עם סרג'נט ושלושה חיילים. הראיתי לו את הפגיעות הרבות בבניין-הביטחון והבאתי אותו אל אחד החדרים הפנימיים, שבו הצטופפו הנשים והילדים הנפחדים.
"לאחר ששתה הקפטן ספל קפה, דרשתי ממנו שייצא לשטח המוחזק בידי האויב, ויביא אלינו את גופות חברינו שנשארו שם. לפני צאתו אמר כי 'נדמה לו' ששמע מפי הערבים שהגוויות נקברו ליד מסילת-הברזל, סמוך לטייבה, אך הוא יטפל בהחזרתן."
בשעה 7 בערב באו לכפר-יעבץ מעין-ורד, בשתי מכוניות, קציני גדוד 31 של חטיבת "אלכסנדרוני" ורופא, והביאו תחמושת ומעט מזון. מודעי מסר דוח למפקדיו. הוחלט לצאת עם שחר למקום שבו הותקפה מחלקת כפר-יונה. הפצועים נחבשו והרופא הרשה למודעי להישאר בכפר עד למחרת בבוקר. למחרת, כשחזר הסיור, בשעה 8 בבוקר, מסר מודעי את כפר-יעבץ לפיקודו של מפקד-הפלוגה.
כשבוע אחרי ההתקפה דיווח הש"י שראשי העיריות של שכם וטול-כרם הביאו לוחמים ערבים לאזור, ביום הקרב.
12
הרי הגרסה הערבית להתקפה על כפר-יעבץ:
"בפרדסו של טאהר ג'יוסי, במרחק קילומטר וחצי ממערב לקלנסווה, עבדו פועלים ערבים באריזה ואנשים חמושים שמרו עליהם. מחוץ לשטח הפרדס שוטטו כמה רועים חמושים.
"בבוקר ראתה אישה אחד-עשר יהודים חמושים מתקרבים לפרדס,
13 והודיעה על כך לפועלים ולשומריהם. הפועלים רצו לקלנסווה והודיעו שהיהודים תוקפים את השומרים שבפרדס. הרועים פתחו באש על הכיתה היהודית. רצים נשלחו לכל הכפרים, ואורגנה תגבורת לעזרת השומרים המותקפים. לטול-כרם הגיעה ידיעה שמתקיפים את קלנסווה. האנשים באו לפרדס במכוניות, משוכה, מדנבה, מעתיל, מזייתא, מקקון, מקלקיליה, מא-טייבה, מטירה, מעזון, מכפר-ג'מל ומכפר-זיבד. כשעברו אנשי התגבורת בחוצות טול-כרם ירו באוויר, להלהיב את הקהל, והאשם ג'יוסי נשא נאום ודרש מן האזרחים לצאת לעזרת שומרי הפרדס. אנשי המשטרה ראו הכול ולא נקפו אצבע. בתחילה התכוונו אנשי התגבורת לנסוע לקלנסווה בכביש טול-כרם -בית-ליד, אך מחשש שה"הגנה" טמנה מוקשים בכביש זה בחרו בכביש טול-כרם – קלקיליה."
מודיעים ערבים סיפרו כי שכני הישובים, שפניהם מוכרות ליהודים, לא קיבלו רשות להשתתף ב"פנטזיה". אנשי-התגבורת נשאו רובים אנגליים וגרמניים, והייתה איתם כיתת-מקלענים. בסך-הכול השתתפו כשש-מאות איש בהתקפה על כפר-יעבץ, וכשלוש-מאות איש הוצבו כעתודה בפרדס סמוך לקלנסווה. לפי הגרסה הערבית הגיע טור משוריין של הצבא הבריטי אל קווי הערבים בשעה 4.30 אחרי הצהריים, ומפקדו דרש מהם להפסיק את האש. כמה חיילים זרקו אליהם חבילות כדורים ועודדו אותם לתקוף. הערבים הודיעו שיפסיקו את האש רק אחרי שהיהודים יפסיקו אותה. לאחר שפסקה האש מכפר-יעבץ חדלו גם הערבים לירות.
הבריטים הביאו לכפר-יעבץ נכבד ערבי, לדון ב"סולחה". אנשי התגבורת חזרו לבתיהם, אך תושבי קלנסווה דרשו שאחדים מהם יישארו איתם בלילה, פן יתקיפו אותם היהודים. ב-28 בדצמבר נאספו תושבי שכם ודנו בשאלה איך להגיב על כישלון ההתקפה. הוחלט לא להגיב מיד, אלא לחכות להוראות הוועד הערבי העליון.
14
את גרסת הערבים, שלפיה התחילה תקרית כפר-יעבץ בתוקפנות יהודית, מאמתים דברי הרמ"א ישראל גלילי ועזרא דנין, בדיון מדיני אסטרטגי שדוד בן-גוריון השתתף בו. דנין אמר: "עניין כפר-יעבץ לא היה צריך להיות. הזהרתי את האיש מראש, והוא לא רצה לשמוע לי," וגלילי הסכים: "כל מה שהתחיל בכפר-יעבץ עם פיצוץ הבאר היה משגה כבד."
15