בדרך כלל, פקידי השומה (ולחלופין מנהל מיסוי
מקרקעין) הם אלה האוחזים בדוקטרינה של "מס אמת", בבואם להוציא לנישומים שומות לפי מיטב השפיטה, שאינן עולות בקנה אחד עם דיווחיהם. אם המחלוקת בין הצדדים מגיעה לבתי המשפט, בוחנים השופטים כל מקרה ומקרה לגופו על עניין, במטרה לאזן בין זכותו המוצהרת של כל נישום לפעול בדרך שתהא דלת מס, לבין האינטרס הציבורי להטלת מס אמת על-פי המהות הכלכלית של המהלכים שנעשו.
היטיבה להסביר את הדילמה כבר בשנת 1998, השופטת
ברכה אופיר-תום (עמ"ה 83/93), במילים אלה: "ייאמר תחילה ומיד, כי כלל הברזל שאמור להנחות את פרשן דין המס בדרכו הפרשנית, הוא, כי תכליתם האוביקטיבית של דיני המס, הינה איזון האינטרסים בין הנישום לרשות המיסויית, כך שבסופו של דבר, תוצאות המס תהיה צודקת, סבירה והגיונית, לגבי הנישום, כמו לגבי הרשות. תוצאה זו, מכל מקום, אמורה להוביל ליצירת מצב שבו, מצד אחד, לא ייצא הנישום וידיו על ראשו על-ידי חיובו במס שהחוק לא התכוון לחייבו בו; ומצד שני, לא תימצא קופת הציבור הולכת ומתרוקנת, על-ידי מתן אפשרות לעקיפת דין המס".
מסר דומה נכלל מאז בכמה וכמה פסקי דין, ונביא ציטוט מעודכן יותר (משנת 2012) מהחלטת בית המשפט העליון (ע"א 8500/10): "תכלית דיני המס היא להטיל על הכנסתו הריאלית של הנישום מס בשיעור הקבוע בפקודה ולמנוע, מחד-גיסא, כפל מס, ומאידך-גיסא, מיסוי חסר. במילים אחרות, תכלית דיני המס, בהקשר הנדון, היא למנוע מהנישומים (החברה ובעלי מניותיה) לפגוע ברשויות המס כנושה של החברה ושל בעלי המניות, ולאפשר גביית מס אמת ובמועד המיסוי הנכון. לצורך כך נבחנת המהות הכלכלית האמיתית של העסקה, ואין חובה על פקיד השומה לדבוק בהגדרות ובמונחים שנתנו הנישומים לעסקות שביצעו.
"במסגרת זאת, שואפת הפקודה לצמצם את יכולתם של נישומים להקטין את נטל המס המוטל עליהם באמצעות תכנוני מס שאין בהם טעם מסחרי ממשי, ולצד הסמכות המוקנית לפקיד השומה מכוח סעיף 86 לפקודה, מתוקנת הפקודה תדיר כדי להקטין את פרצות המס שבה".
אנו מבקשים להפנות את תשומת הלב לתופעה שמומחי המס מכנים אותה בשם "תאונות מס", שטרם זכתה להתייחסות מפורשת (למיטב ידיעתנו) של בתי המשפט. כוונתנו למהלכים שונים (בדרך כלל, ביוזמתם של הנישומים), שבעטיים משתנה לרעה מצבם, שלא לצורך.
למרות האקסיומה המשפטית המקובלת, לפיה הנישום אחראי לתוצאות המס של מעשיו (גם אם גרם לעצמו נזק), אנו סבורים, כי יש מקום להפעלת מיטב שיקול הדעת (במקרים המתאימים), כדי למנוע הטלת מס "בלתי נאותה". להלן נפרט שלוש תאונות מס, שניתן להתגבר עליהן (עם מעט רצון טוב).
תאונת המס הראשונה
על סמך ההוראה שנכללה בסעיף 66(ב) לפקודת מס הכנסה, רשאי "בן זוג" שהייתה לו הכנסה מרכוש שהיה בבעלותו שנה לפני נישואיו, או שקיבלו בירושה בתקופת נישואיו, לתבוע חישוב מס נפרד של המס על אותה הכנסה (ובלבד שאם הייתה לו הכנסה אחרת, שלגביה נערך חישוב מס נפרד, תיווסף ההכנסה לפי סעיף זה להכנסה האחרת).
במקרים מסוימים, מחליט (או נאלץ) בן הזוג לממש את הנכס שהיה בבעלותו שנה לפני נישואיו, או שקיבלו בירושה, ולרכוש (בכספי התמורה) נכס חדש. לטעמנו, יש "לשרשר" את הזכות לחישוב מס נפרד לנכס החלופי, אך אין לנו כל ערובה לכך שעמדה זו תהיה מקובלת על פקיד השומה.
תאונת המס השנייה
בד בבד עם המהפך שחל מ-1.1.2014 במיסוי "דירת מגורים מזכה", נקבע חישוב מס לינארי מוטב לדירות מגורים, שהיו בבעלותו של המוכר ב-31.12.2013. באותה נשימה נקבעה תקופת מעבר (לשנים 2017-2014), שבה יחולו הוראות מיוחדות. בין היתר, נשללה הזכות לחישוב מס לינארי מוטב בתקופת המעבר, אם ה
דירה נמכרה למי שהוגדר "קרוב".
לאחרונה הותרה קמעה הרצועה, והותר חישוב מס לינארי מוטב בתקופת המעבר גם במכירה לקרוב, אך רק בנסיבות מסוימות (מכירת דירה לקרוב, שמקורה בירושה משותפת). לטעמנו, יש לאפשר חישוב מס לינארי מוטב בכל מקרה בו ישתכנע המנהל, כי מכירת הדירה לקרוב נעשתה
בתום לב, ולא למטרת הפחתת מס בלתי נאותה.
תאונת המס השלישית
הפרשי שער מהווים בדרך כלל חלק מסכום ההכנסה החייבת במס (אקסיומה זו אינה מתייחסת ליחידים, שהפיקו את הפרשי השער מנכסים "פרטיים"). בנוסף לכך, יש לדווח על ההכנסה מהפרשי שער על בסיס צבירה (גם אם טרם מומשה), בהתאם להוראות סעיף 8ג. לפקודת מס הכנסה.
לא אחת נצברים הפרשי שער "חיוביים" בשנת מס אחת, ובשנה הבאה הם מתפוגגים וחולפים מהעולם, כלעומת שבאו. היינו מצפים מפקיד השומה, לפחות במקרים המובהקים, שיתיר לנישום לדווח על הכנסותיו מהפרשי השער הללו על בסיב מזומנים (וגם להכיר בהפסד מהפרשי שער, אם היה כזה, כהפסד שניתן לקזזו מהכנסות אחרות החייבות במס). לא נותר לנו אלא לקוות, כי בכירי רשות המיסים שותפים לדעתנו, וינחו את עובדי הרשות בהתאם לכך.
