לא פעמים רבות קרה שהסכמתי עם תורתו של שר בנט. סביר להניח שגם בעתיד הנראה לעין, דעותינו תישארנה חלוקות מאוד. אלא שהתבטאותו האחרונה של השר וחבר הקבינט הביטחוני באשר לקיבעון המחשבתי היא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. במקום להתייחס למהות טענותיו של בנט באשר לתפקוד הממשלה באשר מדיניות הביטחון והחוץ של ישראל, כרגיל, תוקפים את האיש, כמיטב המסורת הישראלית.
בנט מצוטט כמי שאמר בפורם סגור את הדברים הבאים: "אני כל הזמן מעלה את הדברים בקבינט, יש לי אינסוף הצעות. כולם נעולים. אנחנו יודעים הכי טוב והכל. במבחן התוצאה זה על הפנים. לא שמים לב מה קורה בעם ישראל? מזה דור לא יודעים להכריע שום דבר. אנחנו מקובעים. פעלנו הכי צפוי בצוק איתן ובמלחמת לבנון. הייתה תחבולה? משהו שונה? אני בא לתקן, אני רואה שמבפנים אי-אפשר לתקן כלום. למה? כי הם רואים בקבינט מטרד שצריך לעבור אותו". הכל נכון. המאכזב הוא שזו צורת ההתנהלות של ממשלות ישראל רבות, במיוחד זו המכהנת המצטיינת בקיבעון ביטחוני ומדיני שלא היה כמותו שנים רבות. ראש הממשלה הוא המוביל את מדיניות הזו, מדיניות של תגובה, של מענה ליוזמות של אחרים, של הטלת אשם בכל העולם, ומאידך אפס יוזמות, אפס מעשים. ממשלת ישראל הנוכחית לא עשתה כלום בחודשים הרבים מאז כינונה. המצב הביטחוני הורע והטרור משתולל. בתחום מדיניות החוץ ה"הישג" היחידי של ממשלת ישראל הוא שכל העולם נגדנו. אין פורום בעולם שבו ישראל אינה צריכה להתגונן. זו התוצאה של שב ואל תעשה.
דברי סגנית שר החוץ, חוטובלי, בהקשר זה, מאוששים את מה שבנט טוען: "ישראל אינה מבודדת ולא מצורעת, להפך", היא אומרת בראיון שנערך בלשכתה בירושלים. "בתקשורת יש את בעיית הפוקוס, שהולך למוכר ולבעיות ולא להצגת ההישגים החיוביים. תשאל ישראלי על יחסי ישראל עם העולם, והוא יספר על הראייה המאוד צרה של יחסי ישראל-אירופה, יחסים מאוד קולניים בשל הנטייה של
האיחוד האירופי לגנות בנייה של כל בית מעבר לקו הירוק. הישראלי גם מכיר את יחסי ישראל-ארה"ב בשנה שחלפה, שהיו במחלוקת עמוקה סביב הנושא האירני - וזאת טעות". האם אלה אינם דברים המעידים כאלף עדים שהמדובר בראיית המציאות בצורה עקומה, על גבול ההזויות? הוויכוח הנוראי בין ישראל לבין הממשלה האמריקני הנוכחי זה תעתוע בלבד ולא מציאות? האם בין ראש הממשלה לבין הנשיא אובמה קיימת הסכמה רחבה ורק בנושאים שוליים ישנן מחלוקות? יש לקוות שאזרחי ישראל עדיין זוכרים את דברי הבכירים בממשל האמריקני טענו נגד נתניהו רק לפני כשנה: "מה שטוב אצל נתניהו זה שהוא מפחד לצאת למלחמות", ציטט גולדברג בכיר בממשל אובמה. "הדבר הרע אצלו זה שהוא לא יעשה שום דבר כדי להגיע להסכם עם הפלשתינים או עם מדינות ערב הסוניות. הדבר היחיד שבו הוא מתעניין זה שמירה על עצמו מתבוסה פוליטית. הוא אינו רבין, הוא אינו שרון והוא בוודאי ובוודאי אינו בגין. אין לו אומץ".
אם ננסה לתרגם את דברי בנט על ממשלת ישראל והעומד בראשה, הרי שהלה חיזק את דברי הפקידים האמריקנים הבכירים בהתנהלותו של נתניהו. ברור שתוכן הדברים המצוטטים אינו לרוחו של בנט, אך זו סוגיה אחרת.
כל מי שמצוי ולו במעט בהיסטוריה של היחסים בין ישראל לבין ארה"ב מבין שלשפל כזה כמו שאנו נמצאים כיום מעולם לא היינו. היו חילוקי דעות, היו וויכוחים מרים, אך משבר כזה מעולם לא היה. בנט לא טועה. חוטובלי מטעה.
בסוגיה הקריטית ביותר לביטחון ישראל, אליבא דכל אלה העוסקים בביטחון לאומי היא הסוגיה האירנית. נתניהו ניהל מערכה, ממש כך, נגד ממשל אובמה במסגרתה נשמעות התבטאויות שמעולם לא נשמעו. מסעו של נתניהו לסיכול ההסכם נכשל כישלון חרוץ. פתאום אין זו בעיה שעל סדר היום. רק התקשורת אשמה במה שהושג בווינה רק לפני כמה ימים. התנהלות זו אינה מעידה על קיבעון מחשבתי, על התבצרות בעמדות בלתי מועילות בעליל? וודאי שכן.
נחזור לנושא הביטחוני. ממשלת ישראל, בדומה לממשלות רבות בעבר, מקבלת החלטות בביטחון לאומי כאשר התהליך הוא פגום, בלתי ראוי ומסוכן. גורמי ביטחו בכירים יודעים לטעון שאין עבודת מטה, אין התמקדות בעיקר, אין תכנון לטווח ארוך. הכל שליפות, אלתורים, והססנות בלתי רגילה של ראש הממשלה. נתונים אלה צריכים להדיר שינה מעיני הציבור, אך הפלא הזה לא יקרה. רוב הציבור יתמוך בנתניהו וממשלתו. שיהיה לנו בהצלחה.