כמעיין המתגבר

לכל מעיינות ההשראה של כנופיות השמאל הפועלות היום, קדמו רבות לפניהם. הדומיננטיות במאה העשרים היו תופעות: "ברית שלום" והפק"פ. 'ברית שלום' עוררה סלידה כה רבה עם מסריה הפציפיסטים הנגועים בהתבטלות עצמית ובהתרפסות בלתי פוסקת בפני ערביי הארץ בהנהגת חאג' אמין אל חוסיני. אוטופיה המסרבת להתבונן במציאות ומסרסת אותה על-פי צרכיו של הרדיקל היהודי שמאלני, עד שלאחר שמונה שנים התפרקה תנועה זו. החבורה התגבשה עת נוסדה האוניברסיטה העברית בשנת 1925. ראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות ארתור רופין הזמין את פרופ' יוסף הורוביץ לאחר שהתרשם מתמיכתו בשיתוף פעולה עם ערביי א"י. הם החליטו להקים את ברית שלום יחד עם גרשון שלום,ועם נשיא האוניברסיטה י.ל.מאגנס ומרטין בובר. ההנחה שלהם הייתה שיש להקים בארץ ישראל מדינה דו לאומית ערבית-יהודית, וזה לשון התקנון: "חיים משותפים ב-א"י עם ערבים על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה. מרטין בובר מיד לאחר הצהרת בלפור, טען שההצהרה לוקה בחסר והיא חד-צדדית כיוון שלא ניתנה הצהרה דומה המבטיחה את זכויותיו של העם הערבי בפלשתינה. חברי ה"ברית" תמכו בהגבלת ה"הגירה" (הביטוי "עלייה" לא עלה על דל שפתם). כל ניסיונות ההתקרבות אל הציבור הערבי עלו בתוהו וחברי הברית נדחו ע"י הערבים בבוז ובלעג. ההיבט הפתטי של החנופה לשמה אל האויב הערבי היה אז בדיוק כמו היום בקרב השמאל המשרת בגלוי את האינטרס של הגייס החמישי הערבי בישראל, ואת ארגוני הטרור הערביים. פרעות תרפ"א ותרפ"ט לא ריפו את ידם והם המשיכו במלאכת ה'קודש' שלהם להקים מדינה דו לאומית בעלת מיעוט יהודי ורוב ערבי. הם הציעו את הצעת "הפרלמנט", מעין חוקה שכולה התבטלות יהודית,וחתירה בלתי מובנת למען האינטרס הערבי. התוכנית ראתה אור לאחר שורה של פרעות ומעשי טבח שכל כוונתם הייתה להביא לגירוש היהודים מארץ ישראל. הפרעות שהחלו ב-23 באוגוסט 1929 היו חסרי תקדים. אספסוף ערבי התפרץ לעבר ירושלים היהודית, פגע בסכינים ושחט כל יהודי שנקרה בדרכו, בזז והחריב. בשכונות שלמות נרצחו יהודים. בשכונת גבעת שאול נמנו בתום יום הפרעות 23 קורבנות יהודים ומאות פצועים. במוצא נרצחה כל משפחת מקלף על ילדיה ונשותיה, למחרת פשטו המרצחים על חברון 67 יהודים, נרצחו באחד ממעשי הטבח האכזריים ביותר בקורות האנטישמיות, המושבה הר-טוב הועלתה באש וכלתה, כך כפר אוריה,כך הרובע היהודי בצפת בו נרצחו באותו יום 18 יהודים ונפצעו עשרות. כל הארץ התבוססה בדמים. ואלה המשיכו בשלהם, בעוד דם יהודי נשפך כמים. הם עמדו יום יום בשערי ירושלים ודיקלמו מהנביא ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"... זה חלק מרשימתו של מרטין בובר ב-1946. לאחר שדבר לא שינה את דעתם, לא הפרעות בשנות העשרים, לא שיתוף הפעולה בין הצמרת הערבית לנאצים, לא שואת יהודי אירופה,וכך נכתב "עם ישראל חייב לשאוף לחיות בשלום עם העם הערבי, הערבים זה תנאי לגאולת הארץ הזאת". אם נבחן את התנהלות ארגוני השמאל הקיצוני בישראל של היום היא בהחלט מלמדת על הקשר הגורדי בין העקרונות של ברית שלום לבין 'שלום עכשיו', 'גוש שלום', 'בצלם', וארגונים אחרים מבני הבלייעל. אולם זאת רק בהיבט התיאורטי, אומנם סוגיית המדינה הדו-לאומית נותרה כשהיה, אבל היום משקיע השמאל את כל אונו ומרצו לדה-לגיטימציה של ישראל. הבדל מהותי נוסף - חבורת מגנס-בובר הכילה אנשי אמונה שהייתה להם זיקה רבה לנביאי ישראל והמקרא. מגנס היה רב רפורמי, יהושע פלדמן היה יהודי חרדי, בובר ראה עצמו כנצר לנביאי ישראל,גרשון שלום הגדיר עצמו כאיש דת, ואילו השמאל הקיצוני היום שואב את השראתו מעולם רוחני של קומוניזם,ורחוק כרחוק מזרח ממערב מכל סממן של יהדות. ה-פק"פ המפלגה הקומוניסטית ב-א"י שקמה ב-1919 אמורה הייתה להיות חוד החנית במלחמה בציונות. המפלגה תמכה באופן גורף בכל מעשה רצח מצד הפורע הערבי, ולא זו בלבד אלא שהפרעות,ומעשי הטבח הועלו כמעשה של התנגדות לגיטימית מצידם של "הנאנקים תחת עול הכיבוש הציוני".(וזה עוד בטרם קמה מדינת ישראל). כל מעשה של יהודים, כמו-הפרחת השממה,הקמת ערים, הוצג כהתעמרות פשיסטית בפאלח הערבי בעקבות פרעות תרפ"ט יצאה הפק"פ כהרגלה בתמיכה גורפת בפורעים. 133 קורבנות,חורבן קהילות שלמות,והם מקבלים השראה מ-דר שטירמר הנאצי שנוסד ב-1922. אופייני לסוגיית השנאה העצמית היהודית הוא יחסה של הפק"פ אל המקרה של פואד חג'אזי, סניטר ערבי במחלקת הבריאות הממשלתית בצפת. פצועי הפוגרום שם שנזקקו לניתוחים ולמרפא, מצאו עצמם תחת ידיו של הסניטר שרצח במקום 17 מהם במיתות משונות, החל בכריתת איברים, ניכור עיניים ושיסוף הגופות. הוא ביצע זוועה שלא נראתה מעולם והוא היחיד מבין מרצחי יהודי צפת ששלטונות המנדט דנו לעונש מוות. הוא הוצא להורג ב-16.6.32 ומיד יצא הוועד הפועל של ה-פק"פ בהצהרות המתארות את ההוצאה להורג כ"יום הטרור האימפריאליסטי בו בצעה הממשלה מעשה ברברי של חמס והשמדה" הם קוראים לערבים לזכור את הקדוש חג'אזי. מנהיג התנועה יוסף ברזילי חיבר שיר הלל ל"מרד הערבי" ולסניטר, ויותר מאוחר הנאצים עשו בכך שימוש. צר המקום מלכתוב על כל מעשיהם, אבל דוגמה אחת מיני רבות הייתה ההכרזה לאחר הטבעת "סטרומה". ב-11 בדצמבר 1941 הפליגה ספינת מעפילים ישנה מנמל ברומניה בניסיון להימלט מהתופת ולהגיע לארץ ישראל. על סיפונה נדחסו 769 יהודים על משפחותיהם. בלב ים חדל המנוע מלפעול והספינה נגררה לאיסטנבול ושם שהתה חודשיים ימים מבלי שנוסעיה הורשו לרדת לחוף. שום מדינה לא הסכימה לקלוט את הפליטים, והבריטים הצהירו שלעולם לא יתנו לה לעגון בחופי הארץ, אז גררו הטורקים את הספינה אל לב ים ושם ננטשה. צוללת סובייטית ירתה עליה טורפדו, והספינה ונוסעיה ירדו למצולות. רק אדם אחד שרד. וכך כתבו אנשי ה-פק"פ בבטאונם: "מי הם הקורבנות של סטרומה, מי הם מאות הילדים,הנשים והגברים,אלה רק קורבנות המבריחים הציוניים שהתמחו בשוד וברצח המוני..." אלה שעטו להם גלימה של מתקני עולם,שלבשו להם מסכה של יפיפיות נפש אפיינו יותר מכול את פתולוגיית השנאה העצמית היהודית. שתי המפלגות האלה אולי כבר אינם בשמן, אבל רמת ההשפעה הרעיונית והמעשית הלכה ופשטה אל ארגוני השמאל, אל האקדמיה, אל מערכת החינוך (ונוכחים בכך מדי יום עם כל תיקון שהימין מנסה לשנות שלא הוא זה שרצח את רבין, וגם לא את ישו) התקשורת, ואל הדרג הפוליטי, הצבאי והמשפטי. המבקש להתחקות אחר עולמו הרוחני של איש 'שלום עכשיו', גוש שלום','בצלם', 'זוכרות' ועשרות ארגונים נוספים, החותרים אם בגלוי ואם בעקיפין, כדי למוטט את מדינת היהודים מבפנים, ימצא את השורשים בברית שלום וב'כול העם' של ה-פק"פ.