יום הולדתי.
הגעה לבית המלון באילת בטיסה. המונית מסיעה אותנו לבית המלון, צנוע הפעם, קבלת חדרים רק משעה 1500 ואנו הגענו בשעה 1000.
אפשר להשאיר את המזוודות בחדר לשמירת מזוודות? אני שואלת ומצביעה על ה"טרולינקה" הקטנטנה שהבאתי (צנוע אמרתי, נכון?) ועל השנייה גם.
כמובן, נעניתי בחיוך רחב והובלתי אחר כבוד אל חדר מיוחד הנעול על מנעול ובריח, מפני רוחשי רע. שתי ה"טרולינקות" שלנו ננעלות בבטחה ואני מקבלת 2 פתקיות עם מספר סידורי לאיתור הכבודה.
פנינו אל העיר בלב קל ושמח. אני אוהבת מאוד את אילת. היא מסמלת עבורי מין נווה מדבר לא רק במשמעותו הגאוגרפית, אלא גם במהותה.
מעין חוץ-לארץ בזעיר אנפין בארצי שלי, ללא הטיסה לחו"ל. לאחר כמחצית השעה הגיע מסרון מבית המלון המודיע שחדרנו מוכן!!!
איזה יופי, הופתענו, 4 שעות לפני הזמן המקורי.
הזמן חלף בעצלתיים וחזרנו למלון. הגשתי את הפתקיות שקיבלתי לאיש הביטחון במלון. את הקודם לא ראיתי, הסתבר שיצא להפסקה.
הלה מסתכל ושואל אותי מה אני רוצה. מה אני רוצה? אני תמהה, אני רוצה את מזוודותיי.
איפה הן? אני נענית בשאלה.
אצלכם כאן, בחדר לשמירת מזוודות אני עונה וכעס קל מתגנב לקולי.
באיזה חדר השארתן אותן? שואל איש הביטחון בהיסוס קל ובחוסר סבלנות בולט.
אתה שואל אותי? אתה לא יודע היכן חדר שמירת המזוודות שלכם? אני מתריסה בעייפות משהו. גבירתי, בואי, זה החדר שלנו, אם המזוודות שלך כאן, אז בבקשה, ומוביל אותי לחדר היוצא מהלובי.
לא, אני מזדעקת לחוסר הבנתו המוחלט, המזוודות שלי נלקחו לחדר מחוץ למלון.
אין לנו חדר לשמירת מזוודות מחוץ למלון, גברת, ענה וכעת כעס בקולו, קיים החדר הזה או השני. שוב הוא מוביל אותי ועצביי עולים מדרגה.
זה לא החדר הזה, אני קובעת בעצבים, החדר היה מחוץ למלון.
אני ניגשת הישר לדלפק הקבלה כדי לברר עמם, היכן איש הביטחון שלקח ממני את המזוודות שלי.
איש הביטחון הגברתן רץ אחרי ואמר, למה את הולכת לשם? הם לא אחראים על המזוודות, אני אחראי, ועיניו רושפות על פני. אדוני, אני אומרת מותשת ומרוגזת בעליל, אלו הפתקים שקיבלתי מכם, חדר המזוודות היה מחוץ למלון, אתה יכול לקחת אותי לעוד 10 חדרים, הן לא שם. איפה החדר מחוץ למלון? וכעת כעסי הופך לזעם ודאגה שמא מזוודותינו נעלמו להם באוויר השמשי והקר.
בעודו הוא מביט בי עצבני גם, שמעתי קליק במוחי האומר לי, רגע, רגע, משהו לא בסדר כאן.
מאיזה מלון אתם? דורש כעת ממני איש הביטחון. מליאונרדו רויאל ריזורט, אני עונה חיש. את בליאונרדו פריבילג', מנצח קולו של איש הביטחון ובעיניו אש ממוססת ברזל.
אני פורצת בצחוק, מתנצלת ומודה ובורחת משם כל עוד נפשי בי.