מערכת הבחירות בארה"ב נמצאת בעיצומה וכמובן שאין איש יודע, מי יהיה הנבחר. אלא שדבר אחד ודאי ללא עוררין. השנה הבאה והשנים שיבואו לאחריה יהיו טובים יותר עבור ישראל.
על-פי סקר של מכון גאלופ שנערך בדיוק לפני שנה, עלה כי 83% מהרפובליקנים תומכים בישראל לעומת 48% מהדמוקרטים. ועוד עלה מהסקר כי בעוד הדמוקרטים לא היו נלהבים להצביע בעד מועמד פרו-ישראלי, הרי ש-76% מהרפובליקנים אמרו כי יצביעו למועמד פרו-ישראלי, ו-75% אמרו כי לא יצביעו למועמד אנטי-ישראלי. מכאן עולה שהמפלגה הדמוקרטית לא יוצאת מגדרה כדי שמועמדים יהיו פרו-ישראלים, ולעומת זאת מועמדים אנטי-ישראלים אינם יכולים להיבחר אצל הרפובליקנים.
הילרי קלינטון וסנדרס הנמצאים במרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית קרוב לוודאי לא יחוללו שינוי מהפכני אם אחד מהם יבחר, מאחר שבחירת נשיא חדש מאותה מפלגה כמוה כמתן אישור ציבורי לדרכו של הנשיא היוצא, ומן הסתם גם אם יחפוץ מי מהם לעשות שינויים פה ושם, יתקשה להתנער ממדיניות החוץ של אובמה. אובמה היה ונשאר עוין ורע לישראל. כל תקופת כהונתו אימץ מדיניות חסרת תקדים כלפי ישראל, ולמרות ששני המועמדים הדמוקרטים אינם נמנים על תומכיה הנלהבים של ישראל, הם בהחלט פחות עוינים לישראל ופחות אוהדים ג'יהדיסטים.
אובמה היה הגרוע מכולם. אך הוא הגיע לשמש כנשיא לאחר כישלונו של קלינטון בהבנת המזרח התיכון וכישלונו בהבנת כוונותיהם של הפלשתינים. כשסיים קלינטון את תפקידו בינואר 2001 עמדה מלחמת הטרור הפלשתינית בשלביה הראשונים והממשל האמריקני עדיין לא הבין את ממדי המלחמה ואת השלכותיה האסטרטגיות. כשלי המדיניות גם של הנשיא שבא אחריו הנשיא בוש נבעו בעיקר מהנחות היסוד השגויות שירש מממשל קלינטון.
בוש סבר כי הדרך לשלום - היא קידום הדמוקרטיה ברשות הפלשתינית, במצרים, באפגניסטן, ובעירק. ושוב המדיניות הנ"ל התבססה על האמונה השגויה בכך שהפלשתינים והעולם המוסלמי הינם מתונים ושוחרי שלום. מדיניות הדמוקרטיזציה באמצעות בחירות של בוש העלתה את החמס לשלטון בעזה ובאמצעותו עלו לשלטון האחים המוסלמים במצרים ובטוניסיה. התוצאות שהניבו הבחירות האלו היו אלימות, אי-יציבות וכאוס.
אובמה לא הפיק את הלקחים משגיאות בוש, ועוד העצים אותן. חזונו היה לכונן 'אינטרסים הדדיים' עם העולם המוסלמי ובנאומו בקהיר, הזמין את חברי תנועת האחים המוסלמים להאזין לנאומו, ובכך העביר מסר שמדובר בתנועה לגיטימית. הוא הציג את ארה"ב כשווה מבחינה מוסרית לעולם המוסלמי, והקפיד להתייחס לישראל כנחותה מוסרית מהמוסלמים בכלל,ומהפלשתינים בפרט. הוא לא תלה את קיומה של ישראל בהיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל, או בזכותם החוקית של היהודים לריבונות על הארץ לפי מנדט שניתן לה ע"י חבר הלאומים לפלשתינה. הוא התייחס רק לשואה ו'הסביר' שרק עקב הטרגיות שבכך, מתקיימות שאיפות למולדת ליהודים. הוא הקביל בין רצח יהדות אירופה בשואה ל'סבל' של הפלשתינים תחת השלטון הישראלי. "המצב עבור העם הפלשתיני הוא בלתי נסבל",אמר, והשווה את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הוא טען באופן שקרי כי הבנייה היהודית ביהודה, שומרון וירושלים "מפרה הסכמים קודמים ופוגעת במאמצים להצגת שלום".
החלטתם של בוש ואובמה לבסס את מדיניותם במזרח התיכון על פרדיגמת 'פתרון שתי המדינות' הכושלת של קלינטון, הביאה לאובדן כל בנות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון, למעט ישראל. ובמקום לאמצה אל החיק, המשיך
ג'ון קרי בניצוחו של אובמה להלאות את ישראל בצורך ב'פינוי התיישבויות' ובחלוקת הארץ. ב'צוק איתן' צידדו השניים בחמס ובדרישתו לגבולות פתוחים.
הממשל האמריקני מוציא מילארדי דולרים כדי לקדם כלכלה פלשתינית הנשלטת ע"י תומכי טרור, המסיתים לאנטישמיות, וממלאים את כיסיהם בכסף המועבר אליהם.
הגיעה העת שארה"ב תשים קץ לכישלון מדיניות החוץ שלה, ותאמץ מדיניות אחרת עם הכרה שישראל היא הדמוקרטיה הליברלית היחידה המכבדת את זכויות האדם, והיא בת- הברית והנכס האסטרטגי החשוב ביותר של אמריקה במזרח התיכון. הדרך היחידה היא לחזק את ישראל ולא לסכן אותה, ועל ארצות הברית להבטיח את הכוח הצבאי של המדינה היהודית. שהרי בסופו של דבר המשמעות תהיה חיזוק האינטרסים של האמריקניים עצמם באזור.
במהלך שבע שנותיו בבית הלבן שינה אובמה את פני מפלגתו. חברי המפלגה שהתנגדו לפיוס עם אירן, נזרקו החוצה. מאחר שהמפלגה לא שילמה כל מחיר על מדיניותה, קרוב לוודאי שהמועמדים הדמוקרטים לנשיאות, גם לא ישנו בעתיד.
כל נשיא, יהיה בעתיד טוב יותר לישראל, אבל כל מועמד רפובליקני יהיה בוודאות עדיף על אלה הדמוקרטים, והראיה לכך העמדות כלפי ישראל בקרב מצביעי שתי המפלגות. ולנו נשאר לקוות שהטוב ביותר עבור מדינת ישראל, יהא זה שייבחר.