בין ה"מי ומי" הנכבדים, ששמם זה מכבר הולך לפניהם, מצויים גם כאלה שזכו לפרסום דווקא בזכות הפסבדונים שלהם. הדברים אמורים בשורה נכבדה של אישים שבחרו להסתיר את שמותיהם המקוריים מאחורי שמות העט שאימצו לעצמם, מסיבות השמורות עימהם כמובן.
בתחום הספרות התפרסם זה מכבר אשר צבי גינצבורג, שנודע כמייסדה של התחום הספרות התפרסם ככזה מי שנחשב לאבי הציונות הרוחנית, הלא הוא אשר צבי גינצבורג, הידוע יותר כאחד העם. מחרה-מחזיק אחריו שלום יעקב אברמוביץ, שאינו אלא מנדלי מוכר ספרים, הנחשב לאחד מגדולי הספרות העברית והיידיש בעת החדשה. ולא שכחנו, כמובן, את הסופר הישראלי יזהר סמילנסקי, הידוע יותר כס.יזהר, ואת משורר הילדים ע.הלל, שאינו אלא בשמו המקורי הלל עומר.
בתחום הפובליציסטיקה העיתונאית קנה במשך שנים את עולמו ד"ר ולטר גרוס, פרשנו הפוליטי בעבר של
הארץ, שידוע יותר בשם העט שלו "פולס". והיה, כמובן, ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון, שנהג לחתום בטורי הדעה שלו בעיתון "דבר" כ"סבא של יריב", על-שם נכדו האהוב יריב בן-אליעזר.
בזכות האנונימיות
כינויי העט נפוצים בקרב מבקרי המסעדות של אמצעי התקשורת, בעיקר בשל העדפתם להיוותר אנונימיים בעת ביקוריהם במסעדות. כאלה היו, למשל, מבקר המסעדות לשעבר של הארץ, רנה מוקדי, שחתם כ"ר.איסטניס"; כזהו גם מנחם תלמי "מ
מעריב בזמנו, שנודע כ"מאו"ל"; ואילו עמוס קינן מ
ידיעות אחרונות בעבר, נהג להשתמש בכינוי העט שלו "לוקולוס".
"החזון איש" היה כינוי העט של
הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שבשל צניעותו הרבה העדיף שלא להתפרסם ברבים בשמו המקורי. הוא נודע כפרשנה העיקרי של הספרות ההלכתית, בעוד המהר"ל מפראג, להבדיל, לא היה אלא הודה הדעות יהודה ליווא בן בצלאל, הנחשב לפרשנה של ההלכה.
ותיקי המדינה זוכרים, מן הסתם, את המרפא-האליל המיתולוגי מחדרה, שנודע בכינויו ה"בייגלמאכער." שמו יצא לפניו כ"זוקף כפופים", בזכות העובדה שעלה בידיו לשחרר את כאבי הגב של חולים, מבלי שהיה כלל רופא. את עולמו הצליח לקנות בזכות ידי הזהב שלו. אגב: שמו האמיתי להבדיל מכולם, לא נודע עד עצם היום ברבים.