הדמוקרטיה של נתניהו

כיצד נוהג מנהיג במזרח התיכון בחבר פרלמנט שאיננו מסכם עמו ומותח ביקורת על חבר בממשלתו? הסיפור הבא המתרחש בימים אלה ברמאללה, בתחומי הרש"פ, ממחיש היטב את אופן המשטר הדמוקרטי שמנהיג שם יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס. חברת הפרלמנט הפלשתיני, הנקרא "המועצה המחוקקת", נג'את אבו בכר, פתחה בשביתת-שבת בבניין הפרלמנט ברמאללה במחאה על כך שעל-פי הנחייתו עבאס זימן אותה התובע הכללי הפלשתיני לחקירה במשרדי אחד ממנגנוני הביטחון הפלשתינים ברמאללה ועל כך שנעשה גם ניסיון לעצור אותה על-ידי אנשי ביטחון פלשתינים למרות שהיא נהנית מחסינות פרלמנטרית. ה"פשע הגדול" שבו נחשדה היה הבעת תמיכה בשביתת המורים בגדה, ודרישתה לשקיפות של הממשלה הפלשתינית לאחר שגילתה שאחד מחברי הממשלה עשה שימוש פרטי בכספי ציבור בסך של כ-800 אלף ש"ח. עוד דוגמה לדמוקרטיה המזרח-תיכונית ראינו השבוע כאשר הפרלמנט המצרי הדיח ברוב של יותר משני שלישים את חבר הפרלמנט תאופיק עוכאשה, שנבחר כחוק, בגלל פגישתו עם שגריר ישראל בקהיר ד"ר חיים קורן. מי שעוקב בימים אלה אחרי מאמצי החקיקה של הקואליציה בראשות בנימין נתניהו מקבל את הרושם שהיא מוליכה את הדמוקרטיה הישראלית לכיוונה של הדמוקרטיה הנהוגה בתחומי הרש"פ או במצרים. הצעת "חוק ההדחה" שאושרה השבוע על-ידי ועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה היא דוגמה למגמה המסוכנת, שבה תומך נתניהו, לפגיעה בדמוקרטיה, במקום לפעול להסרתה לאלתר. כראש הממשלה וכעומד בראש הקואליציה, מוטלת עליו החובה לעשות זאת. על-פי הצעת החוק, יוכלו חברי הכנסת, באמצעות רוב, להדיח מכהונתו חבר כנסת אחר שנבחר באופן דמוקרטי לכהונה בכנסת על-ידי ציבור בוחרים לגיטימי. ברור שהצעת החוק הזו מכוונת בראש ובראשונה נגד חברי הכנסת הערביים, כשעל הכוונת נמצאים חברי הכנסת של בל"ד אשר נפגשו באחרונה עם נציגי המשפחות של מחבלי האינתיפאדה הפלשתינית. אינני בא להגן בדבריי על חברי הכנסת הערביים ומעשיהם הנלוזים, אלא על עקרונות הדמוקרטיה הישראלית. אכן, לחברי הכנסת הערביים, במיוחד אלה של סיעת בל"ד, יש לפעמים אמירות חמורות והם מתבטאים בצורה קיצונית ומסיתה נגד המדינה ומוסדותיה. רק השבוע קרא ראש "הרשימה המשותפת", חבר הכנסת איימן עודה, לראש השב"כ לשעבר, חבר הכנסת אבי דיכטר, במילים "רוצח" והאשים אותו ב"מעשי רצח של יאסר ערפאת, השיח' אחמד יאסין ועבד אלעזיז רנטיסי", האחראים לרציחתם של מאות אזרחים ישראלים. אולם נכון נהג דיכטר שבתגובה הודיע כי בכוונתו למצות את הדין עם עודה ב"כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו", דהיינו באמצעות תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת ובדיקת האפשרות לתביעת לשון הרע. זו הדרך הנכונה לטפל בתופעה החמורה הזו. הסכנה בהצעת החוק החדשה היא שהיא עלולה להביא להדרתם של חברי הכנסת הערביים מהכנסת ולעורר תגובת שרשרת שבסופה ימנע הציבור הערבי בישראל מלהשתתף בבחירות הכלליות לכנסת. זו הרוח הנושבת במגזר הערבי שאותה מלבים חברי הכנסת הערביים. מדוע צריך לדחוף את המגזר הזה לעוד קיצוניות באמצעת חקיקת חוקים שברור כי הם פוגעים בעקרונות הדמוקרטיה? הציבור הערבי מונה כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל. המדינה העניקה להם זכויות שוות מאז הקמתה, כיצד תראה הדמוקרטיה הישראלית כאשר כל אזרחיה הערביים מחרימים את הבחירות? הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות יסוד חשובה ומקודשת בישראל, במיוחד כשמדובר במיעוט הטוען לקיפוח ולאפליה מצד המדינה. אכן ההצהרות הארסיות והמתריסות נגד המדינה של חלק מחברי הכנסת הערביים הן מקוממות, אך חובתו של ראש הממשלה היא לגלות איפוק ואחריות ולשמור בכל מחיר על הדמוקרטיה הישראלית, שהיא הדמוקרטיה האמיתית היחידה והחזקה במזרח התיכון. נתניהו כבר נאלץ להתנצל בפני הציבור הערבי על התבטאויותיו במהלך מערכת הבחירות האחרונה, מדוע הוא בוחר ללכת בדרך הלעומתית הזו, שמציגה אותו כדיקטטור חדש ומחלישה את הדמוקרטיה? האם שוב הוא רוצה להיבנות פוליטית ולחזק את מעמדו בדרך הזו? מדובר באסטרטגיה מוטעית שרק תזיק לו ולמדינת ישראל. הטיפול בחברי הכנסת הערביים, ברגע שיש חשד שעברו על החוק, צריך להיעשות בדרכים החוקיות על-ידי פניה ליועץ המשפטי לממשלה ובהתאם להנחיותיו, ולא במסגרת של חקיקה חדשה שיוצרת אנטגוניזם מיותר בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינה. דוגמה לאמת ולצדק שיצאו לאור, בקשר להתנהגותם של חברי הכנסת הערבים הקיצונים, ראינו רק באחרונה כשהוגש כתב אישום נגד חברת הכנסת חנין זועבי בגין העלבת עובדי ציבור שהסתיים בעסקת טיעון. תחנות הצדק טוחנות לאט, אך בסופו של דבר הצדק נעשה. מהצעת החוק החדשה הנתמכת על-ידי הקואליציה נודף ריח של מקארתיזם. היא מתפרשת על-ידי רבים כרדיפה וכהתקפה על חברי כנסת שיש להם דעה פוליטית אחרת כדי להרחיקם ממעגל ההשפעה הפוליטי שאליו הם נבחרו כחוק ובהתאם לכללי הדמוקרטיה הישראלית. ראש הממשלה נתניהו צריך להרחיק את עצמו ואת הקואליציה שלו מתופעות כאלה ואם יש צורך גם לרסן את הקולות הקיצוניים בקואליציה או לפחות במפלגתו. לפעמים צריך לשלם מחיר כבד על הדמוקרטיה הישראלית אבל הדבר עדיף עשרות מונים על הריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וערעור על תדמיתה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית ובעולם. יש לקוות שנתניהו איננו רוצה פה דמוקרטיה בסגנון של מחמוד עבאס או דמוקרטיה נוסח מצרים, בסופו של דבר הוא מחשיב את עצמו כמנהיג נאור, כראש המעצמה השמינית.