השמאל נקלע בשבועות האחרונים למצוקה. המצב הזה נגזר עליו מחמת דפוסי התנהגות ויוהרה שלו עצמו. הקואליציה האוטומטית שלו עם חלק גדול מאמני ישראל והשיוך העדתי של חלקם הגדול, בתהליך התפוררות. כאשר ההיגיון לא עובד, עובדים שיקולי תקציב. הדבר ידרוש זמן אולם השוויון יגיע.
אינני זוכר אמן שהעז להגדיר פוליטיקאי כ"בהמה", ולא כל שכן פוליטיקאי שהוא אוכל מכף ידו המושמצת... ההתנפלות של השמאל על שרת התרבות, היא ביטוי נאמן למצוקה הזו. השמאל אולי אוזר את כוחותיו למהלומת נגד, אך זו נועדה להיכשל עוד בטרם החלה. ומדוע? משום קופת השרצים התלויה לו על גבו, מכבידה עליו מאוד ומכשילה אותו. גם הציבור איננו עמו.
עכשיו, אולי בלית ברירה, נשלפים כל אותם האמצעים הישנים והבדוקים. נשלפת מהבקבוק הטרמינולוגיה שעשו בה שימוש לפני עשרים ואולי שלושים שנים. השמאל לבש צורה ופשט צורה, אך הטרמינולוגיה לעולם נשארת. פעם בימים הטובים ההם אפשר היה להשתמש בכל מיני "איזמים" למיניהם. לצרוב אות קין על מצחו של יריבך הפוליטי. קפיטליזם, קולוניאליזם, אימפריאליזם וכמובן כמובן פאשיזם. האחרון היה הבן היקיר במיוחד, של הטרמינולוגיה הזו. אפשר עמו לפאר את ה"כוחות הדמוקרטיים" למיניהם ולסוגיהם. פאשיסט הוא כל גוף שלטוני במיוחד אם הוא בצד הימני של המפה הפוליטית, שמנסה לעשות סדר בבלגן ציבורי כלשהו. למנוע חלוקת תקציבים מקפחת ובלתי מוסדרת. המונח שיתק את המתנגדים. מי רוצה להיות פאשיסט? ועובדה, כל הזרמים וזרמי המשנה האידיאולוגיים, האנטי ממסדיים דהיום, קרי אנטי ימין, משתמשים בו בשמחה עכשיו. כל ימין מוגדר פאשיסט, והופך באחת ללא לגיטימי.
פוליטקלי קורקט
החשיבה העקומה הזו גורסת כי השמאל דהיום לא יכול להיות פאשיסט. מדוע? כי הוא מחובק/מחבק את הפוליטיקלי קורקט! תאומים סיאמיים... הפ.ק, וכל דבר שנצמד אליו, תמיד יזכה בלגיטימיות. במיוחד של התקשורת. תמימות הדעים עם ה"פוליטיקלי קורקט" המערבי, הנאיבי והמשולל כל יכולת ביקורתית, שאינו יודע להבחין בין יתרונות הדמוקרטיה לבין חסרונותיה, הרסנית מאין כמותה גם לדמוקרטיה. ובמיוחד לזו שלנו, הישראלית. זו שיש לה זיכרונות מיוחדים עם העבר ההוא, הפאשיסטי. מאידך-גיסא, ראוי דווקא כתר הפאשיזם שיונח על ראש השמאל, משום שהוא הכוח האידיאולוגי היחידי במרחב הפוליטי, ששומר ומקפיד על קולקטיביות רעיונית נוקשה. כצפוי עובדה זו לא מזיזה לאיש. כך מצויים בחבילה המשונה הזו קומוניסטים לשעבר, המחפשים בית רעיוני, סוציאליסטים ואנרכיסטים מכל העולם, הממקדים היום את מלחמתם בציונות, תוקעי דגלים בישבני עצמם, והעושים את צרכיהם על הדגל, אנשי שמאל תמימים, אובדי דרך, פמיניסטיות שפתאום אחזה בהן השכחה או לקו בעיוורון זמני, כאשר מפגינות שמאל הוטרדו מינית ואף נאנסו, בהפגנותיהן בכפר אום סלמונה בדרום הר חברון, ליד גדר ההפרדה בבלעין ובשיך ג'ראח....
צמח לנו דור שקיבל בירושה, את התוקפנות המילולית הקשה של שנות הקומוניזם "הטוב והמיטיב", כלפי המערב. היום הציונות הפכה לשורש כל רע. היא החליפה במוחם את האימפריאליזם שגווע. את הקולוניאליזם שמת שבע מיתות. ישראל הפכה מטרה ראויה לשילוח ראשי החץ הרעילים והעכשוויים שלו. נולד דור עויין שנפל קורבן למסע הכפשה שקרי, מסע שאיננו זוכה לתשובה הולמת.
שרת התרבות
מירי רגב, מתוך תחושה עמוקה של אי-צדק מגזרי (דוגמאות לא חסרות), החליטה לתקן את העוול. ראויה התזמורת הפילהרמונית לעזרה כספית, אפילו נדיבה, אבל ראויה גם התזמורת האנדלוסית הנפלאה, לסיוע נדיב, על-מנת שלא תיאלץ לנדוד, כקבצן המקבץ נדבות, מעיר לעיר. ומה עם האופרה הישראלית? ותיאטרון הבימה והקאמרי? כולם מוסדות תרבות מפוארים. בו-זמנית נמחקו מהמפה התרבותית בישראל, תיאטראות אחרים, שהעלו פרקים מהווי המזרח. צדק השר בנט, כאשר הודיע שגם המחצית השנייה של העם, כהגדרתו, תזכה מעתה לביטוי הולם במערכת החינוך (היכן ר' שלום שבזי?), אולם מדוע היה צורך להמתין חמישים שנה ויותר כדי שהמערכת הפוליטית תגיע להכרה זו? מדוע השמאל עצמו, הדוגל ברב-תרבותיות, לא הגיע לכך בעצמו, כבר לפני יובל שנים? אין ספק שמלחמתה של שרת התרבות ולא רק שלה, ראויה לתמיכה. אולם השמאל שבוי באזיקים פסבדו-אינטלקטואליים. עוד רבה הדרך עד להשלמה ההכרחית עם התהליך עליו הכריזו שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך,
נפתלי בנט.