נחזור לפגישה, אליה הוזמנתי בדקה התשעים. השתתפו בה ארבעה אנשים, ואני הנספח. ארבעתם מאוד ידועים, כל אחד בתחומו. אחד איש מחשבים שהצליח לשתק את מערך המיחשוב האירני. השני מוזיקאי שהיה לוחם מחתרת, מנהיג הצעירים בטהרן נגד שלטון המולות. השלישי שדרן ידוע ב'קול אמריקה'. הרביעי ניהל מערכות שונות באזורי קונפליקט, מ״פלשתין״ דרך אירן וסוריה, רק שעתה יש לו בעיה ״קטנה״. ממשל ארה״ב חתך את התקציב השנתי שלו לפרויקטים שונים משמונה ספרות לשבע, וגם שם למספר נמוך ביותר. הדבר נעשה ״בבת אחת״ ובמפתיע, עם חתימת ההסכם עם אירן. אין טעם להיכנס למיטה עם האירנים ובה בעת להמשיך לעודד פעילות חתרנית נגד המשטר!
אתחיל בסוף. למרות שהם ניסו לשכנע אותי שיש לפעול נגד דאעש, ברור היה שהם מחפשים כסף, ולפי הפתיח, ברי לקורא שתשובתי הייתה ״לא!״. התרגלו הם לתזרים מזומנים תחת האשליה שפעילות זו או אחרת אכן אפקטיבית. אך אני באותו זמן בדיוק חשבתי על מה שסופר לי משך שנים לגבי פרויקטים שונים באירן ובסוריה, וראו מה קורה היום בשתי מדינות אלו... כל כך יעילה הייתה הפעילות הענפה. מסתבר, שלמרות התקציב האדיר, וכל הסיפורים של פעילות חשובה, הגענו עד הלום.
אך דווקא הטיעונים שהם העלו מצאו חן בעיני:
1. הצורך בגישה אלטרנטיבית ובמה שאנחנו מכנים ״נרטיב שונה״, שכן הקול היחיד הנשמע ברמה הוא קולו של דאעש;
2. כדי למזער את קצב ההתגייסות לשורות דאעש במערב, חובה לחנך - את כל הגילאים, החל מגיל צעיר - שידעו מדוע דאעש כל כך נורא, אחרת הם פשוט לא יודעים ונשארים שבויים בהילת הקסם של הארגון;
3. חוסר מעש אינו פתרון קביל;
4. צריך למדוד את האפקטיביות של הפעילות נגד דאעש: איך מוכיחים שלפעילויות הננקטות אכן יש השפעה.
עד מהרה, תוך כדי השיחה, הבנתי שישראל היא אכן המעבדה שבודקת בזמן אמת את הבעייתיות של מצבים בהם העולם הנאור, המערבי, לא נתקל עדיין, ומדינת ישראל - עבור המשכיותה היא - נאלצת לפתח מענים. לפיכך, כדאי להסתכל בישראל ולראות מה קורה שם, ולנסות להשליך לגבי שאלת דאעש.
כמובן שבארץ אנחנו אמורים להילחם בסרטן אלים ביותר ודומה בהרבה לדאעש, שמו - אלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״. כת מוות הם, וכל המעניין אותם הוא לא שלום או דו-קיום, כי אם השמדה מוחלטת של הגוף ישראל.
ארבעה טיעונים הועלו: מחסור בקול משלנו, חשיפת הרשע מנגד, עשייה ואפקטיביות. כיוון שקיימת מקביליות בין דאעש לבין פלשתין, נבדוק כל אחד מטיעונים אלו.
הטיעון הראשון תקף גם אצלנו. הקונצנזוס הוא שמדינת ישראל נכשלת בהסברה. תמימות דעים קיימת בנדון. מדוע? כיוון שאנחנו לא ראינו לנכון להסביר את המציאות ואת העובדות, פשוטות ככל שתהיינה - לדוגמה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. כל כך ברור לנו שכך הוא זה, שנראה מוזר ביותר לנסות להסביר, להצדיק, להצטדק. אלא שאם שומעים רק את דברי אויבינו (״ישראל היא אפרטהייד״, ״הישראלים רוצחים פלשתינים חפים מפשע ושותלים בזירה סכינים או מספריים להאשים את הנרצחים״, ״הישראלים הם הנאצים החדשים״ ועוד כיד הדמיון הפורה של אויבינו), בלי שיהיה מי שיעז לסתור את פניני החמד האלו, העולם מתחיל להאמין בהם: שקר שנאמר פעמים תכופות, סופו שיתקבל כאמת.
הטיעון השני דוגל בחינוך, שכן אחרת אנשים נשבים בקסם הדברים - שמטבעם הם מקסם שווא. לגבי דאעש, איך ייתכן שכל כך הרבה מערביים נוסעים ומצטרפים לדאעש? הנה, לדוגמה, משחק וידאו מוצלח מאוד שהותאם לצרכי דאעש. צריך ללמד מה רע בדאעש, כדי להפיג את ההרגשה הקסומה ולסתור את האנרגיה העצומה המושכת אליהם.
המקביל אצל ה״פלשתינים״? הרבה מאוד אנשים, יותר מדי, מאמינים שאלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״ הם אנשים טובים, פיות קסומות ממש, ולא ייתכן שהם מעורבים בטרור (למעט ״התקוממות בלתי מזוינת״ באמצעים דלים כמו דוד מול גוליית). כאן מגיע ארגון כמו 'מבט לתקשורת הפלשתינית' (PMW) שמביא דברים שאומרים וכותבים ויוצרים אותם אלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״. סרטים מצוירים. קריקטורות. מחזות ותוכניות לילדים. כתבות. קליפים של וידאו ושל מוזיקה, וכך הלאה. צריך לחנך ולחשוף את העולם למה שהם עושים, והעולם טומן ראשו בקרקע ומסרב להכיר במציאות. חשיפה של המציאות היא האמצעי היעיל ביותר להטיל פחד מפני העומד בפנינו.
הטיעון השלישי הוא שאסור לשבת בחיבוק ידיים, כי בחוסר מעש נמצא את עצמנו מתים (וֹבצורה מאוד גרפית ונוראה). לשבת בחיבוק ידיים אסור, אך צריך לעשות דברים בצורה נבונה. איסוף כספים או יחצנות לא מביאים שום דבר למעט לעוסקים בכך, והם משופשפים מאוד ביצירת מציאות מדומה.
נזכר אני במלחמה ב-BDS (תנועת החרם נגד מדינת ישראל, מוסדותיה, מוצריה ואנשיה). לא מזמן נערך כנס-סודי-ביותר בלאס וגאס, מקום מושבו של המיליארדר היהודי-אמריקני
שלדון אדלסון ואשתו בהווה, ד״ר מרים. באותו כנס-סודי-ביותר (עליו דווח בפרוטרוט באמצעות משרדי יחסי ציבור טרם, מהלך ואחרי קיומו) חולקו, תוקצבו או הובטחו חמישים מיליון דולר למלחמה בתנועת החרם. אלא שהכסף יועד למשתתפים באותו כנס ייחודי (הייחודיות בו הייתה ביחצנות שנועדה להאדיר את שמם של המארגנים ותו לא), ואלו נכשלו בעבר למנוע את עליית התנועה והצלחתה. מי שמעוניין להאמין שהם אלו שעכשיו, בתוספת תזרים אדיר של מזומנים, יצליחו לעשות את מה שהעלימו ממנו עין לפני כן ואיפשרו להתפשט ולהתפתח לממדים שלא תוארו אפילו, הרי הוא שוטה או סנילי מוחלט.
חינוך עצמי, למידת העובדות, חינוך של חברי משפחה, חברים, עמיתים לעבודה או לכנסייה או לבית הכנסת, חשיבותם לא תסולא בפז. כל אחד בדלת אמותיו. ומי שנמצא בעמדות מפתח, שם חייבת שתהיה ראייה כוללת והפעלה מערכתית רחבה.
וכך מגיעים אנחנו לשאלה הרביעית, והקריטית. האם אנחנו מצליחים במה שאנחנו עושים? ישנם מדדים שונים, אמיתיים, ותמיד אני אומר ללוחמים בשטח, שמיואשים מכך שהם צריכים להילחם בכוחותינו העוזרים לאויב (לדוגמה ביהודים או בישראלים יפי נפש) - אל תרימו ידיים! אם לא אתם, השטח יישאר פרוץ לחלוטין! וכל ישראלי צריך רק לחשוב מה היה קורה במלחמה עקובה מדם אלמלא טנק אחד ברמת הגולן, או במלחמה קודמת יותר אלמלא ישוב אחד בדרום, וכך הלאה.
לנאספים מסביב לשולחן הזכרתי שמשך שנים ממשלת ארה״ב השקיעה בהם עשרות מיליוני דולרים בשנה (וזה לגוף אחד בלבד, אחד מני רבים), כדי להילחם בסוריה ובאירן, ומה בדיוק יצא מכך? כך עלה בתוהו אותו טיעון רביעי.
לא, אינכם צריכים לספר לי את כל סיפורי ההצלחה, שכן המציאות בשטח כבר לימדה (וממשיכה ללמד) אותי עד כמה הצלחתם במעשיכם! עשרות מיליונים גרפתם מדי שנה, מכספי משלם המיסים, וכל זאת לריק. כך גם בארץ. למעלה משני עשורים המדינה נתונה בטראנס של ״שתי מדינות לשני עמים״ תחת הסכמי אוסלו. או, עד כמה מוצלחת העשייה, אותה שאיפה לשלום. טובים האנשים - מהנשיא פרס, דרך סופרים ידועים, אנשי דעה וספר, ועד אחרון השמאלנים ההזויים - נפלו חלל לסם המשכר הזה, ואתם העולם כולו.
אפקטיביות נראית בשטח. להילחם בסרטן, חייבים להשמיד אותו ואת כל גרורותיו, להשמיד כך שלא יישאר זכר. שכן אם יישאר ולו מעט שבמעט, הוא יתפתח בשנית, יתפשט וינסה להשתלט כבראשונה.