הפרשנויות האקסטרימיסטיות לשאלת "
חופש הביטוי" בשוליים השמאלניים של הפוסט-מודרניזם, נמצאות בקיטוב עמדות עם המסגרת שבתוכה מתפקדות קבוצות אלה - המדינה. הציביליזציה המערבית מושתתת על מושג המדינה, כביטוי להתאגדות חברתית של קבוצות בעלות מכנה משותף רחב, שמטרתה לשמור על על הקבוצה ועל ערכיה המשותפים ולאפשר לה המשכיות. מספר תאוריות - רוסו, הובס, לוק ואחרים - שנוסחו במאות ה-17 וה-18, בחלקן על יסוד הרעיונות האתונאים המוקדמים יותר, היוו יסודות-תאורטיים ופילסופיים לגזירההמודרנית של מערכות היחסים בין היחיד למדינה, ובכלל זה התחיקה
1. הפוסט-מודרנה, שביקשה, בין היתר, לתקן ליקויים במערכות הדמוקרטיות, נמנעה
מהקושי של התמודדות מול מערכת דו-קוטבית, שבה קיימים יחיד וחברה בצוותא ובסינרגיה הכרחית, והעדיפה במפגיע את היחיד על פני החברה, כפתרון יסודי לניגודים אפשריים בין שתי הישויות. ככל שחולף הזמן, מתברר שזו אולי התרומה השלילית העיקרית של הפוסט-מודרנה לדמוקרטיה, משום שהיא זו שמחוללת כיום את הקונפליקיטם המרכזיים, המזעזעים ומערערים את שיווי-המשקל הפנימי במדינות הדמוקרטיות.
"חופש הביטוי" הוא אחד התחומים שבהם בא לידי ביטוי קונפליקט זה. בצורתו הקיצונית ביותר, הוא מיתרגם לשתי תנועות הרסניות:
א. זכויות הפרט קודמות תמיד לזכויות הקבוצה. במציאות מתבטא הדבר בדרישה למתן זכות ליחיד להתעלם ממשמעות התכנים והרעיונות שהוא מביע לגבי הקבוצה, גם אם הם פוגעים, מזיקים ופרובוקטיביים. כתוצאה מכך, הופך הדיון משאלה חברתית של חיים בצוותא מתוך התחשבות וסובלנות הדדיים, לדיון משפטי בגבולות החריגה "המידתית" מהחוק, או מהפרשנות המתירנית הקיצונית לגבולות הסביר או המידתי.
ב. אין הבחנה ברורה בין מקרים שבהם חופש דיבור מתחלף בחופש המעשה, בנסיון לשכנע או לאלץ את הזולת להכנע "לאלימות המחשבתית" שמבית מדרשם של "אבירי חופש הביטוי". בהפעלת אמצעי-שכנוע מעשיים, לא מסתפקים "אבירי חופש הביטוי" ביכולותיהם ומגייסים לעזרתם גורמים שמחוץ למסגרת המדינה והופכים בכך את הדמוקרטיה לפארסה. בכדי שהגורמים המגויסים יתרצו ויספקו אמצעים וכוח אדם "למאבק המשותף", משתפים עימם פעולה במעשים החורגים מנורמת הקונצנסוס והחוק ואף פוגעים בברור באינטרסים חיוניים.
ארגונים "כקרן החדשה לישראל", "יש דין", "שוברים שתיקה", "בצלם" ורבים אחרים, שהמאפיין את כולם הוא השתייכות לשמאל הקיצוני, נולדו בסימן-היכר של "אבירי חופש הביטוי" ונאמני המוסר ההומני. ככאלה הם משתמשים בכלים ובמנגנונים המתוארים לעיל, כדרך ושיטה להכריע בוויכוח הפנימי הקיים בישראל בשאלות-יסוד ובכללן ההסדר הרצוי לישראל בסכסוך עם שכניה הערבים. זוהי שאלה פוליטית מובהקת ובמדינה דמוקרטית, שאלות מסוג זה מוכרעות בכלים דמוקרטיים: בחירות ומינוי מוסדות ממלכתיים יציגים על-פי תוצאותיהן. תפקידם של המוסדות הנבחרים להתוות מדיניות לאומית ולהוביל את המדינה בביצוע מדיניות זו.
השמאל, שאיננו מצליח לשכנע את הציבור בישראל בצידקת עמדותיו וכושל פעם אחר פעם בבחירות, עוסק, בחסות-הסיסמה של "חופש הביטוי", בנסיונות מתמשכים להכריע במחלוקת באמצעות מנגנונים חוץ-פרלמנטריים. בין היתר משמשים לכך הפגנות, חרמות, סנקציות מסוגים שונים וגיוס תמיכה חיצונית - פוליטית, כלכלית ואחרת - שתאלץ את ממשלת ישראל לאמץ את דרכם ולהתעלם מדעת הריבון שבחר בה.
זו מציאות אנטי-דמוקרטית בעליל, שמתבצעת בחסות ניצול ציני של סיסמאות כזב דמוקרטיות כביכול ובראשן "חופש הביטוי".
בנקודה זו של הוויכוח הפנימי, ראוי ליחד מספר מילים לשאלה העקרונית של האיזון הנכון בין זכויות הפרט לזכויות הציבור. טענתי היא שיש לגזור את האיזון מעצם העובדה שבהצטרפות היחיד לחברה, הוא מקבל את עולה ובה בעת גם נהנה מיתרונות שאינם עומדים לזכותו כאשר הוא בגפו
2. יש לחתור לאיזון בין התוספת לגריעה
3 ובמקום שלא ניתן להגיע לאיזון כזה, זכות הציבור קודמת לזכות היחיד. עובדה זו מנסים "אבירי חופש הדיבור" להסוות ע"י טישטוש העובדה שדמוקרטיה, פרושה המעשי הוא שחופש הדיבור של הפרט אינו עומד מעל להחלטות הדמוקרטיות של הרוב כאשר נוצרת סתירה ביניהם. כל המנגנונים הדמוקרטיים, על חסמיהם ובלמיהם, מצויידים במנגנונים שמניחים לריבון להביא לכלל ביטוי, אם ירצה בכך בכל מאודו, את מעמדו כריבון.
המאבקים האחרונים בקבוצת "שוברים שתיקה" העלו דיון זה לשיאים חדשים. פעילות "שוברים שתיקה", בה עסקו חבריה באיסוף מידע בעל רגישות ביטחונית, או השתמשו במידע שהגיע אליהם בתוקף שירותם הצבאי ושיתפו בו, ללא סמכות, גורמים שאינם מורשים לכך, הם עבירה חמורה על חוקי ביטחון-שדה. במידה וגורמים אלה אינם ישראלים, הדבר, גם לדעת שר הביטחון,
גובל בבגידה. שמאל קיצוני מסוג זה כבר איננו קבוצה אידיאולוגית-מצפונית גרידא, בחלקו הוא כבר עמוק במסלול המוביל להפיכתו לגייס חמישי פעיל ולאויב המדינה.
"שוברים שתיקה" ממשיכים לדבר על "חופש הביטוי", אבל בפועל עוסקים בחתרנות נגד מדינתם, בעבירה על החוק, בגרימת נזקים ביטחוניים ותדמיתיים ובטרור מסוגים שונים שבינתיים אינו כולל שימוש בנשק. המרחק בין פעילים מסוג זה, לבין קבוצות מיליטנטיות עוינות, שראוי לראות בהן אויבים, כבר אינו רב והדבר אומר דרשני.
לסיום הערה נוספת. ישראלים ששרתו בצה"ל סבורים, בטעות, שעצם שירותם בצבא מקנה להם מעמד מיוחד או זכויות מיוחדת, ולא כך הוא. השירות בצבא הוא חובה אזרחית אלמנטרית. עצם השירות אינו סיבה לקבלת זכויות יתר. מאידך-גיסא, אם מחליטה המדינה להעניק למשרתים פיצוי על תרומתם לחברה, במיוחד בתנאים שבהם לא כל האזרחים נקראים למלא את חובת השירות
4, זו מציאות אחרת. עצם השירות בצבא אינו מעיד על המשרתים שהם טובים, מוסריים, ישרים, או פטריוטים טובים מאחרים. השירות בצבא גם אינו מכוון להעניק להם זכויות לשימוש במידע צבאי לקידום מטרות אישיות או פוליטיות שבהן הם מאמינים; וכאשר הם עוברים על החוק הם ברי-ענישה, ופירושה של זו איננו "סתימת-פיות" אלא קריאה לסדר אזרחי. אם וכאשר הם הופכים את הפרת החוק לדרך-חיים, הם
עבריינים סדרתיים וכשהם משתפים פעולה עם אויבי המדינה, גם הם הופכים
בכך לאויבים; כך יש לראותם וכך יש לנהוג בהם.