שבוע אחרי שקראנו את מגילת אסתר והארץ עדיין רועשת בעקבות מקרה שאירע ביום פורים; חייל ירה ברוצח שהיה מוטל, עדיין חי, על הארץ. החייל נאזק ונלקח למעצר בחשד לרצח ר"ל, והתמונה שלו במצב הזה התפרסמה כמובן מיד. בתוך זמן קצר נוצרה מעין תחרות בין כלי התקשורת לבין עצמם וגם בינם ובין הפוליטיקאים, מי ישמיע את הגינוי הכי משכנע. ממש במקביל התעוררה תגובה עממית הפוכה לחלוטין, תמיכה גורפת בחייל העצור ובמעשה שעשה. אלפי אנשים טרחו לצאת לרחובות והפגינו בתביעה לשחרר את החייל ואף להעניק לו צל"ש. דומה כי המחאה הציבורית וגילויי ההזדהות עם החייל העצור שוברים את כל השיאים שהכרנו עד היום.
נזכרים ונעשים
היו גם כמה פוליטיקאים שלא נסחפו בזרם הגינויים ואפילו העניקו גיבוי לחייל, אבל לצערנו, באופן כללי, האמון שלנו בטוהר כוונותיהם של הפוליטיקאים קצת מעורער. כאמור האירוע עצמו היה בפורים, ביום שבו קראנו את מגילת אסתר שבה כתוב (פרק ט): [כח] וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר... וכאן, למרות שעוד לא הגענו לפסח, מתעוררת קושיה; הימים האלה נִזְכָּרִים זו עובדה, קוראים את המגילה, אבל מה שייך לומר שהם נעשים? המפרשים על-פי הפשט מייחסים את העשיה לחגיגת הפורים, שיהודים צריכים לחגוג את היום הזה בכל שנה ובכל מקום. רק שהפירוש הזה לא ממש מתיישב עם התחביר ועם ההקשר הכולל.
ההיסטוריה חוזרת
כדי להבין יותר טוב אנחנו פונים לקבלה ולחסידות, שם מבואר כי אותם אורות עליונים שהתגלו וחוללו את הנס בזמן אמת, מתגלים שוב באותו מועד ממש בכל שנה, כפוף להתנהגות הנכונה המצופה מיהודים באותו הקשר. וכמו שבכל שבת חוזר העולם למצב שבו הוא היה בשבת הראשונה, כך גם בכל חג ומועד, מבחינה רוחנית חוזרים כל העניינים לאותו מצב שבו היו בפעם הראשונה. העיניים שלנו לא מספיק חדות כדי להבחין באורות האלה, בשינויים הרוחניים שמתחוללים, בטח לא אחרי שהגדרנו את פורים כ"חג גדול לילדים" אבל המציאות אינה מתחשבת ביכולת הראיה שלנו. היא מתקיימת באופן עצמאי לגמרי. רק לפעמים קורה משהו חיצוני שמחבר אותנו אל המציאות האמיתית.
תעמולה הרסנית
לענ"ד האירוע המדובר שייך לקטגוריה הזאת של מקרים שקוראים לנו להתחבר אל המציאות האמיתית. לאורך שנים מתנהלת פה תעמולה תוקפנית המערערת על עצם זכותנו לחיות כיהודים. ליתר דיוק, תעמולה המערערת על עצם זכותה של היהדות להתקיים. התעמולה הזאת, בהיותה שחקנית יחידה על בימת התעמולה, השפיעה קשות על תחושת האחדות בעם ישראל. עד שנדמה היה כי אנחנו באמת "עַם מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" כלשונו של המן במגילה. שאמנם יש כאן הרבה יהודים כן ירבו, אבל זה לא מחייב כלום, המדינה שייכת לכלל האזרחים ולא רק ליהודים. והארץ - היא בכלל במחלוקת בינינו ובין הערבים ויש להם זכויות לפחות כמו שלנו יש.
הורסים ברשות
מכאן צמחה הביקורת על כל מה שלא מצא חן בעיני התועמלנים שונאי היהדות. והרי ביקורת זה דבר לגטימי, חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, צריכים להזהר מאוד שלא לסתום פיות. כך חדרה השקפת העולם ההרסנית הזאת אל תוך צה"ל ברשות ובסמכות, כשמרצים שונאי יהדותם הוזמנו לדבר בפני החיילים. כך גם נשבו בקסמה של התעמולה הזאת גם שרים וחברי כנסת. חלקם אף הגיעו לכנסת ולממשלה כשהם כבר אוחזים באותן דעות הרסניות. אבל מסתבר שהמערכת התורשתית של העם הזה כוללת נוגדנים פעילים לנטיות ההתאבדות ואלה התעוררו במלוא עוצמתם בשבוע האחרון. ה"חייל שסרח" כלשון סר הביטחון, פשוט מייצג את העם הזה ביוזמה שנקט לחיסול המחבל.
די להתרפס
המורשת של פורים, היום שבו אירע הסיפור המסעיר, היא ...נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם... ...וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. את זה לא מבינים אנשי השררה שמוחם נשטף בתעמולת הזדון, הם מתאמצים להנמיך את הלהבות, להרגיע את השטח, ובכך רק מגבירים את האש של שנאת ישראל. אבל היהודים הפשוטים כן מבינים את זה וכבר נמאס לנו מהרפיסות הזאת מול אויבינו מבית ומחוץ, רפיסות שעולה לנו בדמים יקרים. מכאן אפשר להבין מדוע רבים מאוד רואים בחייל הנ"ל גיבור; הוא פשוט עשה את המעשה הנכון ובהשגחה פרטית גלויה, דוקא ביום הנכון. נותר רק לקוות שמכאן ואילך נעלה על הנתיב הנכון עד שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה.